מאי חנוכה
– א –
בגמ' (שבת כא, ב) איתא: מאי חנוכה, דתנו רבנן בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענאה בהון, שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, עכ"ל.
והנה יש להתבונן ולשאול בסוגיא זו כמה שאלות: א. צ"ב שאלת הגמ' 'מאי חנוכה' והלא כבר עברו כשלש מאות שנה מאז קביעת ימי החנוכה, וכי לא נודע להם עד עתה מאי חנוכה. ב. צ"ב מאי כולי האי איכא במציאת השמן, והרי אם לא היו מוצאים שמן היו פטורים מן ההדלקה דאנוס רחמנא פטריה. ואמנם בפשט הגמ' משמע דעיקר הנס הוא לא עצם מציאת השמן אלא מה שדלק דרך נס שמונה ימים, אך עיין במאירי שכתב דיום ראשון הוא על נס מציאת השמן בעצמו. ג. צ"ב דעיקר חסר מן הספר, שהרי לא מתואר כאן ענין הצקת היונים לישראל והתשועה שאירעה להם בזכות בית חשמונאי, ששיאה היה בהדלקת נר חנוכה. ד. צ"ב פירוש רש"י בד"ה מאי חנוכה, על איזה נס קבעוה, דלכאורה תיקשי והלא רואים שמדליקים נרות בפתחי הבתים, וכי יש ספק בזה, והלא ודאי יש כאן ביטוי לנס השמן. ה. צ"ב לשון הגמ' וכשגברה מלכות בית חשמונאי וכו', והלא עדיין לא היו מלכים, שרק לאחר הנצחון לקחו המלוכה לעצמם. ו. צ"ב לשון הגמ' לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, אמאי קבעו רק לשנה אחרת, ואמאי לא נזכר כאן שהתקינו ג"כ להדליק נרות חנוכה. ז. צ"ב לשון הגמ' שהיה מונח בחותמו של כה"ג – מאי נפק"מ מי חתם, העיקר שהיה חתום וניכר שלא פתחוהו, ולאיזה צורך הודגש שהיה כהן גדול.
והנראה לומר בביאור הסוגיא דאמנם היה ידוע להם לחז"ל שמצוות החנוכה בהדלקת הנרות, ושהם ימי הלל והודאה. אלא דשאלת הגמ' מהו תוקף הנס שלשמו נצטוינו בהדלקת נרות חנוכה והודאה.
והתשובה לכך, כי אכן ימי החנוכה נקבעו על התשועה הגדולה שזכה לה עם ישראל על ידי מתתיהו ובניו, דהיינו הסרת עול השעבוד הרוחני שבא לידי ביטוי במה שטימאו היונים את השמנים של בית המקדש כדי שלא ידליקו את המנורה שהיא עדות לישראל על השראת שכינה בעם ישראל, וכל מגמתם להחדיר טומאה חלף טהרה. ויותר מאשר איבוד כל הקדוש והיקר בישראל, יש כאן סמליות של מלחמה בתורת ישראל וטשטוש זהותו וייחודו של עם ישראל כעם סגולה.
כדי לנתץ את עול השעבוד הרוחני שכפתה מלכות יון בגזרותיה לשמד רוחני, וגזרו שכל אחד צריך לכתוב על קרן שורו ועל מזוזות ביתו שאין לו חלק ונחלה באלקי ישראל, אזרו הכהנים לבית חשמונאי חיל לעמוד בגבורה ולחרף נפשם עבור טוהר עם ישראל, וגבורת נפש זו היא הקרויה 'מלכות בית חשמונאי', מאן מלכי רבנן, הם המושלים ברוחם לעמוד בעוז כנגד מלכות היונים שהחדירה והפיצה טומאה. וכשזכו ועזרם השי"ת להכניע את היונים, חיפשו החשמונאים לבטא את עיקר הנצחון של הטהרה כנגד כח הטומאה של היונים, וחיפשו דבר קדוש וטהור מתוך בית המקדש שהוא סמל הקדושה והשראת שכינה, ועלה בידם למצוא פך שמן טהור בחותמו של כהן גדול, שבתפקידו הוא סמל הקדושה, וזכו למצוא שמן טהור שנשאר גנוז וטמון מעיניהם הטמאות של היונים. ונס השמן שדלק שמונה ימים אכן גילה שבשמים מברכים את מסירות נפשם של המעטים, שלולי הנס היה מקום לפקפק בצעדם הנועז של החשמונאים שהפקירו נפשם בצורה בלתי הגיונית וסמכו על הנס.
ולפי ביאור זה מובנת עתה שאלת הגמרא 'מאי חנוכה', כלומר מה מלמדנו נס חנוכה. וכמו שפירש רש"י – על איזה נס קבעוה, כלומר מהי משמעות הדלקת הנרות. ומובן ג"כ הטעם שטרחו בחיפוש שמן להדלקה, ומה שאירע הנס שנמשכה דליקתו שמונה ימים לשבח את מסירות נפשם, שבנס השמן בא לידי ביטוי נצחון תורת ישראל על תרבות יון, וזה כלול בעצם הנס של שמונת הימים. ומטעם זה רק לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים לאחר שראו שתורת ישראל הצליחה וחדרה לנהוג בעם ישראל לאורך ימים, וההלל וההודאה הם על עצם ההצלה והתשועה. ומטעם זה נזכר 'חותמו של כהן גדול', כי הוא סמל הקדושה והטהרה שהרי נכנס לקדש הקדשים, ואין לך הוכחה טובה מזו כי עם ישראל הוא עם נבחר, עם ה', ובו בחר ה' להיות לעם סגולה.
מאי חנוכה
– ב –
ידוע כי שתי מצוות נאמרו בחנוכה, ימי הודאה [שמחה – ל' הרמב"ם] והלל, ומצות הדלקת נרות לזכר נס פך השמן. ובגמ' (שבת כא, ב) נאמר: מאי חנוכה וכו', וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
ולכאורה שאלת הגמ' 'מאי חנוכה' פירושה מה טעם תקנו הדלקת נרות בחנוכה, ואהא קאמר דהיה נס במציאת פך שמן טהור, ודליקתו שמונה ימים בדרך נס עד שהשיגו שמן טהור.
אך רש"י לא פירש כן, אלא בשאלת הגמ' 'מאי חנוכה' כתב על איזה נס קבעוה. ומשמע לכאורה דלא על מצות הדלקת הנרות קיימא שאלת הגמרא, אלא על עצם היותם 'ימים טובים' מאיזה טעם תקנו תקנה זו להיותם ימים טובים, ועל זה השיבו בגמ' שהיה נס במציאת השמן ודליקתו שמונה ימים. וצ"ב דלפי"ז היה לה לגמ' לענות דעל נס השמן תקנו להדליק נרות חנוכה שמונה ימים, ולעומת זאת השיבו בגמ' דעל נס הישועות ונס מציאת השמן ודליקתו קבעו ימי חנוכה ימים טובים בהלל והודאה, ולמה לא הזכירו את התקנה להדליק נרות חנוכה שמונה ימים על נס פך השמן, ואמרו קבעום 'בהלל והודאה'.
ולשון הרמב"ם פ"ג מהל' חנוכה: ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחלתן כ"ה כסלו ימי שמחה והלל, ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. ומשמע מלשונו דשתי תקנות היו שם, א. ימי שמחה והלל. ב. להדליק נרות בפרסום נס. ולכאורה צ"ב מאין מצא הרמב"ם תקנה של חיוב הדלקה כתוצאה מנס הדלקת פך השמן, והלא בגמ' לא הצביעו על קשר ישיר בין פך השמן להדלקת נרות ח' ימים.
עוד צ"ב דבגמ' אמרו קבעום ועשאום ימים טובים 'בהלל והודאה', ואילו הרמב"ם כתב 'ימי שמחה והלל' ואמאי שינה מלשון הגמ'.
והנה בנוסח על הנסים של הרמב"ם לא נזכר נס הדלקת המנורה בבית המקדש, אלא כל תוכן תפילה זו תיאור הנסים והנפלאות ונצחון המעטים והצדיקים, ואין פירוט של 'הודאות', אלא זכירת הנסים והנפלאות שאירעו, וחותמים 'ועל כולם אנו מודים לך' ואיה איפוא ההודאה לדעת הרמב"ם. ובדוחק יש לומר דעל הנסים נקבע בברכת מודים, ו'על הנסים' הוא המשך לפתיחת הברכה 'מודים אנחנו לך' וכו' ועל נסיך ונפלאותיך שבכל עת ועת ערב ובוקר וצהרים, ולכן נקבע על הנסים בברכת מודים כהמשך לברכת מודים, והיינו הודאה. מיהו בשאר נוסחאות הלשון 'ואח"כ באו בניך לדביר קדשך וכו' והדליקו נרות וכו' וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול', ולפי"ז אתי שפיר.
ובנוסח הרמב"ם חותם 'כשם שעשית עמהם נסים וגבורות כך עשה עמנו', והראשונים חלקו עליו שאין מקום לתפלה ובקשה בברכת מודים. ולכאורה גם לנוסחתם צ"ב דהרי אין מקום לתאר תקנת חכמים שקבעו שמונת ימי חנוכה, שאין בזה אלא תיאור נסים ונפלאות ולא תקנות חז"ל.
ועדיין צ"ב לשון הרמב"ם שכתב 'ימי שמחה והלל' במה באה לידי ביטוי השמחה בחנוכה, והלא אין דין סעודות ושמחה בחנוכה.
ובנוסח 'הנרות הללו' הנאמר אחר ברכות ההדלקה, ומקורו במסכת סופרים נאמר: וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד כדי להודות לשמך. משמע דבעצם הדלקת הנרות לא בא לידי ביטוי ענין ההודאה, אלא רק כתוצאה מאיסור ההשתמשות וההנאה מהן נובעת ההודאה, וצריך ביאור.
והרמב"ם בסוף הלכות חנוכה כתב 'מצות נר חנוכה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו וכו". ועיין מגיד משנה שכתב מקור לזה ממה שאמרו בגמ' (כג, ב) אמר רב הונא הרגיל בנר חנוכה הויין לו בנים תלמידי חכמים, ע"כ. וצ"ע אם אכן יש ללמוד מדברי רב הונא לחביבות מצות נר חנוכה, דבגמ' משמע דלא מיירי דוקא בנר חנוכה אלא הוא הדין בנר שבת.
והנה צ"ע לד' הרמב"ם מה נשתנית מצות נר חנוכה משאר מצוות, ומדוע קובע הרמב"ם דירוג במצוות, ובפרט שהיא מצוה מדברי סופרים. ועו"ק דאף במקרא מגילה מצינו חביבות מצוה דאיידי דחביבא עלייהו יהבי דעתייהו, ולכן אפילו בעשרה קוראים בבת אחת יוצא השומע מהם ידי חובתו, וא"כ מאי חביבותה של מצות נר חנוכה במיוחד עד כדי כך ששואל או מוכר כסותו. גם מה שכתב וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודאה לו על הנסים שעשה, ומשמע דשלש מטרות יש להדלקת הנר. א. להודיע הנס, וכמו שכתב בפרק ג' ומדליקין בהן הנרות בערב וכו' 'להראות ולגלות הנס'. ב. תוספת בשבח האל, וזאת מעבר לנסים שבכל יום ונסי יציאת מצרים ובכל דור. ג. הודאה על הנסים שעשה לנו, חיוב הודאה בפרטות על כל נס, וכאן הודאה על נס חנוכה.
וכבר הקשו מנין מקור דברי הרמב"ם לחביבות המיוחדת של מצוה זו. והנראה דמקור דברי הרמב"ם מהא דאשכחן כמה דרגות של מהדרין בהדלקת נרות חנוכה, מה דלא אשכחן בשום מצוה, ודבר זה אומר דרשני, מה נשתנית מצוה מכל מצוה שיש בה מהדרין. ולמד הרמב"ם שיסוד מצוה זו היא ההודאה וההלל שבמעשה המצוה, ולא מצוה גרידא בלבד כגזירת הכתוב, אלא יש בה הבעה לעוצם ההודאה, והוא החיוב הבסיסי של כל אדם שיסודו במצות אהבת ה'. ואין ההודאה שלימה רק כשהיא נובעת מתוך שמחה, ולכן נקבעו ל'ימי שמחה והלל' להבעת עוצם חיוב ההודאה על הנסים ועל הנפלאות, וכאשר ההודאה אינה נובעת מתוך שמחה הרי זו הודאה מאולצת ופגומה. וכיון שזהו יסוד המצוה – ההודאה, מובן אמאי יש בה מהדרין ומהדרין מן המהדרין כפי גודל ההכרה. וזהו מקורו של הרמב"ם שממנו למד על חביבות המצוה, ולפי"ז א"ש מה שאומרים בברכת הנרות הללו כדי להודות לשמך שטעם הדלקת הנרות הוא להבעת הודאה והלל.
ולפי"ז מובן למה הוצרך הרמב"ם לתאר בפתיחת הלכות חנוכה את הסיבה להדלקת נר חנוכה, כדי להגדיר ענין ההודאה. ומובנת שאלת הגמ' מאי חנוכה ותשובתה בתיאור הנצחון על היונים, שיסוד הדלקת נרות חנוכה היא ההודאה.
כתיבת תגובה