בעניין מוקצה בשברי כלים
שו"ע או"ח סי' שח סעיף ו : כל הכלים שנשברו, אפי' בשבת, מותר לטלטל שבריהם ובלבד שיהיו ראוים לשום מלאכה כגון שברי עריבה לכסות בה החבית ושברי זכוכית לכסות בה פי הפך, אבל אם אינם ראוים לשום מלאכה, לא. הגה: ואם נשברו במקום שיכולים להזיק, כגון זכוכית שנשברה על השלחן או במקום שהולכין, מותר לטלטל השברים כדי לפנותן שלא יוזקו בהם.
ובשתילי זיתים סק"כ כתב "הניטלים". ובס"ק כג כתב על דברי הרמ"א "וכדכתבינן לקמן גבי קוץ דבדבר זה לא גזרו, ועוד דהיינו טלטול לצורך מקומן (לבוש).
ודברי רבינו השתילי זיתים נתבארו יפה בפרמ"ג סימן שח סק"ו, שהביא דברי הפרישה סק"ו שכתב על דברי הטור שכ' "אבל אם אינם ראויים לשום מלאכה לא", בזה"ל: נראה דהיינו דוקא לטלטלן לצורך גופן שלא יגנבו אבל לצורך גופו או מקומו מותר הואיל דאתי מתורת כלי וכו' ע"כ.
וכ' עוד דכן הוא בלבוש ס"ו, שכ' אבל אם אינם ראויים לשום מלאכה אין שם כלי עליהם ואסור לטלטלם ואם נשברו במקום שיכולים להזיק,וכו' מותר לטלטל השברים דבדבר זה לא גזרו, ועוד דהיינו טלטול לצורך מקומן עכ"ל.
אלא דכ' הפרמ"ג דמדברי הרמ"א משמע דלא כדברי הפרישה והלבוש שהרי כתב ההיתר משום שלא יוזקו בהם, ונראה מדבריו שלא התיר לטלטל לצורך מקומו ע"כ.
אכן יש לדון בראיה זו דבאמת מצינו מח' ראשונים אם לטלטל דבר שלא יוזקו בו, אם חשיב כטלטול לצורך מקומו, דהרמב"ן במלחמת ריש ביצה הוכיח שמוקצה מחמת מיאוס אסור לטלטל ביו"ט לצורך גופו ומקומו דהא שפוד שצלו בו הוי מוקצה מחמת מיאוס ומבואר בגמרא דאסור לטלטלו אחר שצלו בו, ורבינא לא שרי התם אלא מידי דהוה אקוץ ברה"ר ולא מפני צורך מקומו, הרי דנקט הרמב"ן שאם מטלטלו לצורך שלא ינזקו בו הוי כצורך מקומו, ולפ"ז מוכח להדיא מדברי הרמ"א דלא כהפרישה והלבוש.
אבל הרשב"א בביצה כח: ס"ל דמוקצה מחמת מיאוס מותר לר"י [וכן ביו"ט דקימ"ל כר"י] לצורך גופו ומקומו ואפ"ה מבואר בגמרא דמותר רק משום מידי דהוה אקוץ ברה"ר ועל כרחך כמה שמטלטלו שלא יוזקו בו לא חשיב כצורך מקומו, ולפ"ז י"ל דהרמ"א נמי מודה להפרישה והלבוש דמותר לטלטל לצורך מקומו, ואפ"ה הוצרך לטעם שלא יוזקו בו, משום דלא חשיב ליה בזה צורך מקומו, ורבינו השתילי זיתים ס"ל שגם שלא יוזקו בו חשיב צורך מקומו, אבל בעיקר הדין גם הרמ"א מסכים שגם שאינו ראוי למלאכה כלל כיון דאתי מתורת כלי יכול לטלטלו לצורך מקומו.
ואפשר עוד שהרמ"א הביא טעם המוסכם ולא הביא טעם של צורך מקומו התלוי בפלוגתא, וכן רבינו השתילי זיתים העלה הטעם של צורך מקומו כהסבר שני נוסף ודו"ק.
והנה הפרמ"ג תמה דבשבת קכד: מעשה דרבא דשמעיה מכפר למאניה בחרס ורמו רבנן קלא, והא לצורך גופו שרי ומאי ראיה לטעמיה ברה"ר אימא מחמה לצל אסור ע"כ.
וי"ל שכל הדין הנ"ל הוא לדידן דסוברים כר"ש, ורבא ס"ל כר"י דכל דלא חזי להיתר אלא מעט הוי מוקצה וכמש"כ תוס' לגבי חצוצרות.
גם יש מקשים מהלכה יא שכ' השו"ע "מחט שלימה מותר לטלטלה ליטול בה את הקוץ; ניטל חודה או חור שלה, אסור. וחדשה שלא ניקבה עדיין, מותר".
ובפשטות חדשה שלא ניקבה מותר, ודינה כמחט שלימה שהוי כלי שמלאכתו לאיסור דשרי לצורך גופו ומקומו, וא"כ בהכרח ניטל חודה אסור גם לצורך גופו ומקומו ולדעת הלבוש והפרישה ורבינו השתילי זיתים אמאי,
ומצאתי בס' תהילה לדוד שכתב שמחט חדשה שלא ניקבה יש לה דין כלי היתר ומותר נמי מחמה לצל יש לה את המעלה שעומדת להיות כלי ומאידך אינה כלי שמלאכתו לאיסור והוי ככלי היתר וא"כ אפשר לומר בכונת הדין כך: מחט שניטל חודה או חור שלה, אסור מחמה לצל אבל מותר לצורך גופו ומקומו וי"ל.
עוד י"ל דהיכא דזורקין לאשפה גרע טפי ואסור גם לצורך גופו ומקומו וא"כ נצטרך לומר שמחט שניטל חודה או חור שלה, אסור לצורך גופו ומקומו ג"כ, כי זורקין לאשפה משא"כ בכלי שנשבר אף שאין השבר ראוי למלאכה כלל עכ"פ אין זורקין אותו לאשפה, ויש בו איזה שימוש כלדהו, וכעין לכפר ביה מניה.
מסקנת הדברים
העולה מכל האמור לדעת רבינו השתילי זיתים:
"שגם שבר שאינו ראוי למלאכה כלל כל דאתי מתורת כלי היתר,
מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו".
כתיבת תגובה