אורח מיוחד במינו, אשר פקד את בית-סלם פעם אחת, היה סאלם גיספאן. בין יהודי בית-סלם הוכר סאלם, כמי שיש לו שיג ושיח עם השדים, ובעזרתם יש בידו לרפא חולים ולגלות צפונות. השמועה ספרה, כי ראשית התקשרותו אליהם נוצרה שעה שהתעכב בדרכו לאחר שקיעת החמה. בשל השעה המאוחרת ישן לצד הדרך, ובשנתו אנסתו שדה. היא חדרה לגופו דרך ידו, וכתוצאה מכך נצטמקה זרועו. מאז כונה בפי. הבריות: "סאלם זעיר" כלומר סאלם צמוק-היד. שדה זו, שחדרה אל גופו, נהייתה לו לאשה, ואף ילדה לו שני בנים ובת שדים גם הם שכולם יחד לוו אותו לכל מקום בו שהה. על בקורו בבית-סלם ספר לי אבי (חיים שלומי), שהיה אחד מני רבים, אשר נכחו בסדרת ארועים מופלאים, אותם חולל "סאלם זעיר".
שרשרת ההתרחשויות אודותיה אספר ארעה בהיותי כבן עשר רך בשנים, אך גדול דיי, כדי להבין את המתרחש. כבנו חביבו של אבי באותם ימים ישבתי כל העת לצדו והייתי ער לשיחותיו עם סאלם ולהתרחשויות שנסמכו להן. לאחר ארוחת הערב של ליל שישי ישב אבי בחברת "סאלם זעיר" לשיחת רעים. באורח צפוי למדי נסבה שיחתם אודות כוחותיו המיוחדים והמופלאים של סאלם. אבי, שלא היה מן הפתיים, המאמינים לכל דבר, בקש לבחון אם אמנם נכונה שמועתו של סאלם, או שמא אלו דברים שאין בהם ממש. הוא לא חשף לאורחו ואיש שיחו את ספקותיו, אך באמתלא סיפר לסאלם, כי משהו אינו כשורה בביתנו ובקש ממנו למצוא את הגורם לכך. "אפתח לך ספר, או אכנס ואשלח? " (אַגּמַע וַאפרֵק) שאל סאלֵם, בהעמידו בפני אבי את האפשרות לחשוף את מסתורי ביתו על ידי פתיחת ספר גורלות ונבואות, או להעזר בשדים כדי לגלותה. "מזה וגם מזה" השיב אבי. אינני זוכר מה אירע באותו ערב, אך כמדומני שאבי טרם נשתכנע בכוחותיו המיוחדים של סאלם וצפה להוכחה מובהקת יותר. בצהרי יום המחרת הסב אבי כהרגלו מידי יום שישי – בחברת "סאלם זעיר'" ללעיסת עלי קאת, ולעשון בנרגילה, אגב שיחה "על דא ועל הא". "שמע יא שמואל", אמר לפתע סאלם, "אני רוצה שתשאל שאלה". "למה כונתך"? שאל אבי, שלא ירד לסוף דעתו. "העלה במחשבתך שאלה כלשהי, מבלי לאמר לי מה היא, ואני אומר לך מה שאלתך, וגם אתן מענה לה". השיבו גיספאן. "טוב"! הסכים עמו אבי, והרהר בינו לבין עצמו בעניין כלשהו. "עכשיו, שטוף כוס זכוכית היטב, מלא אותה מים זכים והבא אותה אלי", המשיך גיספאן. "יַא הֵ !", קרא אבי אל אמי, בצורת הקריאה המקובלת ביניהם, מתכונן לבקש ממנה, שתמלא את מבוקשו של סאלם. "לא, לא !" הסה אותו סאלם, "אתה תביא את הכוס ולא אחר" ! לאחר שעשה אבי כמצוותו, פנה אל אבי ואמר: "עכשיו הבא לי נייר, שטרם כתבת עליו דבר". אבי מהר והביא נייר וגיספאן המשיך: "עכשיו גלול אותו והטבל אותו במים שבכוס !"
גיספאן לחש מלים אחדות ולאחר מכן אמר לאבי: "הוצא את הנייר מתוך המים ופתח אותו". אבי פתח את הנייר ועיניו כמו נקרעו מתדהמה. על הנייר הופיעו שורות שורות של מילים ומשפטים בכתב אָמָן, והן כללו את השאלה, אשר הרהר בלבו וגם את המענה לה. התרחשות זו שכנעה את אבי באמינות דבריו של גיספאן והשמועות אודותיו, והוא פתח את סגור לבו ושאל אותו שאלות משאלות שונות. "הערב יבואו אשתי וילדי 'השדים' להסב עמנו". אמר גיספאן, כמו נוטל רשות מאבי. "ברוכים הבאים, על עיני ועל ראשי" ! השיב אבי במלים של כבוד והזמנה. "היכן אתם נוהגים להסב מידי ליל שבת? " הוסיף גיספאן לשאול. "פי מכאן אלשבת", השיב אבי. "מכאן אלשבת" היה חדר קטן מידות, אך מוצע, מרופד ומקושט, בו ישנתי בכל ימות השבוע. בחגים ובשבתות נהגנו להסב לשולחן בחדר זה, ובניגוד לימות החול היו אבי ואמי נוהגים לישון בחדר זה, ואילו אני הייתי פורש לישון בחדר אחר. "הפעם תצטרכו לשנות ממנהגכם" אמר גיספאן. "הדלק את המנורות בדיואן, שם נשב לאכול, ואילו את חדר השבת תשאיר חשוך, שכן אין השדים מתקרבים למקום מואר. אבי עשה כדברי גיספאן, ובתום סעודת השבת התכנסנו אנו ושכנינו והצטופפנו בחדר-השבת החשוך, שרק אור קלוש ביותר פלש אל תוכו. לפתע שמענו קולות קוראים: "שבת-שלום, שבת-שלום" ! ומיד לאחר מכן קול אשה קובלת כלפי גיספאן, "לא מחל לך יא סאלם, השארת אותנו בחוץ – בקור, זמן כה ארוך?!" פתחנו בשירי שבת, ולהפתעתנו, הצטרפו אל שירתנו אשתו וילדיו השדים. יש מהשירים ששרו עמנו, והיו שירים ששרו לבדם.
בשידולו של גיספאן שנו ילדיו השדים גם פסוקים מפרשת השבוע והפליאו אותנו בטיב קריאתם וביפי ניגונם – ממש כמנהגנו אנו. לאחר מכן המשכנו כולנו לשבת עם סאלם בחברת אשתו וילדיו השדים, עוד כשעתיים עד שלוש שעות, ואז פרשנו איש ליצועו.
חדשים אחדים קודם בקורו של סאלם זעיר בבית-סלם חלתה זהרה – אשת מארי יצחאק – דודי. בעת בואו של סאלם כבר הייתה מרותקת למטתה כחדשיים ימים מבלי יכולת לנוע, או אף לדבר. למעשה, סאלם הוזמן אלינו כדי לרפואתה, ובמוצאי שבת שבנו והתכנסנו כולנו בדיואן ביתו של מארי יצחאק. סאלם הורה לנו להתרכז בחלקו האחד של הדיואן. הוא נטל סכין וסימן קו לרוחב הדיואן, מעברו האחד ישבנו כולנו, ואילו עברו האחר נשאר פנוי. "עוד מעט יכנסו השדים ברעש גדול" אמר סאלם. "אל תבהלו, הם לא יפגעו בכם, אבל איש אל יהין לחצות את הקו שסימנתי, פן יוזק על ידיהם !". ישבנו כולנו דרוכים בחשכה. אני ישבתי בין סאלם לאבי סמוך לקו, והנה אני שומע את סאלם לוחש מילים אחדות. תיכף ומיד נמלא הבית רעש גדול. קירותיו נזדעזעו ודלתותיו וחלונותיו נטרקו. כמדומים היינו שחדר-המדרגות עומד להתמוטט ונמלאנו פחד גדול. השדים נכנסו בזה אחר זה והתייצבו למולנו בחלק הפנוי – מעבר לקו ששרטט סאלם. לא ראינו דבר, אך שמענו אותם מדברים ביניהם בשפתנו. ממש כבני אדם. סאלם דיבר אתם כדבר איש אל רעהו, וקרא להם איש בשמו. היו מהם שנשאו שמות המצויים בין יהודי תימן, ואחרים כשמות בהם נהגו הערבים להתכנות. "פלוני !", קרא סאלם לאחד מהם בשמו, "בוא אלי בדרך האויר, אך השמר שלא תפגע באיש מן הנוכחים !" השד עשה כמצותו, ואז אמר לי סאלם: "הושט את ידך למולו וגע בו, אל תפחד !" אף על פי כן נמלאתי פחד והשארתי את ידי קפוצה בין ברכי. "אמור לחיים לבל יפחד, לא יקרה לו דבר !" אמר סאלם לאבי. אבי שדלני בדברים, ואז לקחני סאלם ואמץ אותי אל חיקו. "הושט את ידך ואל תפחד" אמר. הושטתי את ידי, וזו נתקלה בגוף שמגעו רך, משל היה צמר-גפן. "גע, גע בי, אל תפחד !" שמעתי קול בוקע למולי מן החשכה. "זהו השד" אמר לי גיספאן. "ראית? לא קרה לך דבר!" לאחר מכן נפנה גיספאן לדבר עם השדים בעניין אשתו החולה של מארי יצחאק. "הגידו לי מה סיבת מחלתה ובמה תתרפא ? " שאל. "המתן שעה קלה עד שנבדוק את העניין ואז נשיבך דבר", ענו ויצאו מן החדר. משחזרו, אמרו: "יש ארוכה למחלתה, אך התרופה נמצאת במרחק רב מאוד, וידרש פרק זמן של חצי שנה להביאה". "לא נוכל לחכות", אמר גיספאן. "האשה נצבת בשערי-מות" וכל יום שעובר עליה מקרב את קיצה. האם יש ביניכם מישהו שיוכל להביא את התרופה מהר יותר? " "לא, לא נוכל" השיבו. "למהיר מבנינו ידרשו שבועיים לפחות כדי להביאה". "אם כן אפוא, האם ידוע לכם על שד שיכול להביאה בדחיפות? " "כן" ענוהו, ובעצה אחת עמם הזעיק שניים מן השדים הזריזים ביותר. תוך זמן קצר הופיעו השניים והתייצבו בחדר בו ישבנו.
"מה זה הזעקת אותנו בדחיפות כזו?" התרעם הבכיר מן השניים בטון כעוס ומאיים. "ראה, היהודיה הזאת חולה עד מאוד", השיב סאלם תחנונים, "ולא ראיתי דרך להצילה אלא להזעיקכם, עשה מצוה והצל את נפשה !" "למענה אענה לבקשתך" אמר השד והוסיף: "דע לך שאלמלא עדנת את לשונך, הייתי פוגע בך קשות". "תוך כמה זמן תוכל להביא את התרופה? " שאל גיספאן. "תדרשנה לי שעתיים ללכת ולחזור, אך קודם לכן תנו לי את מחירה !" אמר השד, ונקב בסכום הדרוש. אבי הוציא מחיקו צרור של מטבעות, מנה את מספר המטבעות הנדרש והושיטן לגיספאן. "לא, מסור לו את הכסף בעצמך", אמר גיספאן. "הושט את ידך אל מעבר לקו והנח את הכסף על הרצפה". אבי עשה כמצוותו. השד לקח את הכסף, ברך אותנו לשלום ויצא עם חברו חרישית מן הבית – מכבד את בקשתו של סאלם גיספאן. "הדליקו את המנורות!" הורה גיספאן עם צאת השניים, ואז ישבנו כשעתיים תמימות, מטים אוזן לספוריו המפליאים של גיספאן. בין היושבים הייתה גם תורכיֵה בתו של יעיש סאלם מיַפיד – אשת סעיד ניסים הארון. באותה תקופה נעלם אחיה הצעיר יחיא, ולא נודע מה עלה בגורלו. יחיא, אחיה של תורכיֵה, היה מוכר לי מילדותי. אז בעודי ילד רך, היה שוכר אותו אבי לשאת אותי על כתפיו ליַפִיד הסמוכה, כל אימת שנתארח שם, ולהחזיר אותי לאחר מכן. יחיא היה נער שובב, ומשנפטר אביו – יעיש סאלם – פיתה אותו גוי אחד בשם מהדי סובלה לגנוב. משנתפס, העמידו לרשותו את האפשרות להתאסלם, או להיות עצור בבית הסוהר עד יומו האחרון. יחיא החליט להתאסלם ומידי פעם הופיע ביַפִיד ובבית-סלם והתנהג כלפינו היהודים – בגסות רבה כדרכם של הפסולים שבגויים. עם זאת, ברור היה לנו, כי מחמת משובת נעורים נהג כך ולא מתוך הכרה פנימית, ואכן כעבור חצי שנה מהתאסלמותו נעלם יחיא, ועקבותיו לא נודעו. לאמו ובני משפחתו, שלא אבדו את התקוה ממנו עם התאסלמותו, היה זה אסון, וימים רבים חכו לבוא שמועה ממנו. המצאותו של גיספאן בבית-סלם היתה הזדמנות נאותה עבור תורכיֵה. היא ספרה לגיספאן כי אחיה נעלם. "רצוני לדעת, אם הוא בחיים, ואם כן היכן הוא ומה אירע לו?" אמרה. שוב קרא סאלם לשדיו ובקש מהם מענה לשאלות תורכיֵה. הללו יצאו לדרכם ואחר דקות ספורות שבו ואמרו: "יחיא נמצא בעדן, הוא בריא ושלם, וברגעים אלה ישן על מיטת חבלים" !
כשעתיים חלפו וסאלם בקש לכבות את המנורות. עשינו כמצותו, והנה אך כבו האורות, והשד נכנס אל הבית כרוח סערה, מרעיד את כל סביבותיו. "אנא ממך, אל תבהיל את האנשים !" התחנן לפניו גיספאן. השד נענה לבקשתו ושקט מעט. הוא מסר בקבוקון ובתוכו נוזל לגיספאן ואמר לו: "תנו לאשה מזה מספר ימים והיא תחלים", ברך אותנו לשלום ויצא לדרכו. קודם צאתו הזהיר את גיספאן: "הזהר לך והשמר לך מלהזעיקנו שנית, משימה כזו גוזלת ממנו כוחות עצומים. הפעם נעניתי לך בגלל החולה, אך אם תעשה זאת שנית, אוי לך ואבוי לגורלך !"
"אל נא ממך", אמר סאלם "הלא להציל נפשות קראתי לך, אנא, אל תקשה לבך, אם אתקל במקרה כזה שנית, אקרא לך, ואתה היה רחמן והענה לפנייתי!" השד הלך לדרכו, האורות הודלקו ואז השקו את החולה מעט מן הנוזל, שהיה בבקבוק, והנה שבה אליה נשימתה והיא החלה להתאושש. שבועיים מיום שהתחילה לשתות מן התרופה, שבה לאיתנה, ואז שחטו כבש במיוחד, כדי להאכילה מבשרו, אחר שימים רבים, כמעט ולא בא אוכל של ממש אל פיה. זהרה חייתה עוד כשנתיים לאחר מכן, ונפטרה ממחלת הטיפוס בתעז, יחד עם בני המשפחה האחרים שנדבקו במחלה, שעה שחנו בתעז בשנת התש"ד / 1944 בדרכם ארצה.
כתיבת תגובה