בערב חג השבועות, ט"ז בסיון תש"ך, יום בו נפטר דויד המלך, נפטרה בשכונה א' בראש העין, נערה צעירה ונאה, נעמי שמה, אבל כבד נפל על השכונה על מותה של נערה אצילית אשר מלאו לה 16 אביבים בלבד והיא בשיא פריחתה.
חמישים שנה חלפו מאז פטירתה של נעמי בתו של מורי סאלים שמחי מהשכונה, החיים בראש העין באותם ימים, היו על טהרת המורשת והמסורת התימנית, 10 שנים מאז עלו יהודי תימן במבצע "על כנפי נשרים". בתקופת החגים האווירה בכל בית בראש העין, הייתה מיוחדת כל חג והייחוד שלו, לפני חג השבועות, השכונה הייתה מלבלבת ופורחת, בכל בית הייתה גינה מלאה בעצי פרי מכל הסוגים שנשתבחה בהם הארץ: רימון, תאנה, גפן, שזיפים, אפרסקים, תפוחים ומכל סוגי הירק: בצל, שום, כראת גם שדאב ורייחאן וגם עצי קאת. לקראת ערב חג השבועות שנת תש"ך, כולם עסוקים בהכנות לחג ואנו הילדים שסיימנו ללמוד אצל מורי סעיד מקייטין, מתחרים בנינו מי קורא בלי טעויות את התרגום של ההפטרה בספר יחזקאל: "ויהי בשלושים שנה..נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים" התרגום לפסוק הראשון ארוך ועוסק במסע בשמים, מסע שעובר דרך מספר רב של רקיעים בשמים מרחק של 500 שנה מרקיע לרקיע עד שמגיעים לכסא הכבוד של האלוהים. ההנאה בתרגום הייתה כאשר קראנו את המשפט "וכן אמרת ליה, רשיעא בר רשיעא בר בריה דנמרוד רשיעא". יותר מכל, בחג השבועות התכוננו לשמים שייפתחו בחצות, הבטיחו לנו, שילד שיהיה ער בחצות, יוכל לראות את השמים נפתחים וכל משאלה שיבקש, יקבל. לכל אחד הייתה משאלה, המשאלה של עזרא – להיות בריא, של אלי – כדורגל חדש, של רחמים – לקרוא את התרגום של ההפטרה, של אבנר – נעליים חדשות ולי בשנת תש"ך, הייתה משאלה אחת – לראות מלאכים בשמיים. אומרים, שרק ילדים תמימים וטהורים שטרם טעמו חטא מהו, זוכים לראות את השמיים נפתחים. באותו ערב חג השבועות של שנת תש"ך, יצאנו הילדים מבית הכנסת של מורי סעיד עמרם לקראת חצות, כולנו מחכים שהשמיים ייפתחו, רחמים, עזרא, אלי אבנר ואני, מביטים לשמיים וממתינים. הרגע הגיע ופתאום, מחזה מרהיב התגלה לפני- מלאך עולה השמיימה ואיתו נערה יפהפיה, רעד חלף על פני וצמרמורת אחזה בכל גופי, לא סיפרתי לאיש, שמרתי זאת כסוד. למחרת, במהלך הקריאה במגילת רות, הגיעה שמועה: נעמי שמחי בינת מארי סאלים שמחי נפטרה, יצאנו מבית הכנסת לבית של שמחי דרך הגינה של מורי אברהים כהן ושל מורי מוסא ג'מאל, כל עצי הפרי והירק ועצי הקאת ענפיהם פונים מטה לאדמה עצובים ובוכים, כמו עץ ערבה בוכייה ורק השדאב והריחאן עומדים זקופים זוהרים ומפיצים ריח. קולות הבכי שבקעו מהבית הדהדו בכל השכונה, המונים הגיעו מכל עבר, אנו ילדי השכונה עומדים ליד מדרגות פתח הבית, עצובים על מותה של נעמי הנערה שכל כך אהבנו, היא נהגה לאסוף את כולנו ובקולה הרך והעדין סיפרה לנו סיפורים. חביבה, מארת מורי יהודה והב השכנה, ביכתה את מותה של נעמי, נערה אהובה שהתנהגה בצניעות, באצילות, בעדינות וברכות כלפיה אחיה, אביה ואימה וכלפי חברותיה בשכונה.
אט אט, הגיעו החברות מהכיתה מחזור ד' וחברות מהשכונה, נערות צעירות, בשיא פריחתן, בוכות על מותה בטרם עת. מרגלית והב חברתה השכנה, הוציאה את ספר הזיכרונות של נעמי שנכתב בשנת תשי"ט, שנה טרם פטירתה ובו כתבו לה איחולים ברכות וזיכרונות: המנהל לנג, המורה מלכה, אחיה משה וחברותיה: צביה לוי, יהודית זוגייר, רבקה אהרוני, נדרה והב, סגולה שמעון, שושנה לוי, רנה כהן, שושנה משה, שושנה שמחי, נעומי עוקבי, מזל מני, שושנה עובדיה, צביה טיירי, ברכה סעדיה, אביגד שושנה, יונה עמרם, מרים עומסי, בתיה דאר, לבנה לוי, ברכה עובדיה,יונה שקי, רחל בידאני, שושנה נסים, חנה עטר, בתיה מג'הז, מזל אברהם, שרה דוד, מרגלית והב, מזל נדוף, מרים דוד, סריט סיאני, צביה בהגלי, שרה כאווי, צביה חתוקה, מזל טיירי, שרה מנצור, שרה כולני, שמחה כולני, שמחה בשארי, מזל גברא, יהודית חיים, רומה חיים, שרה בהגלי, לנדה שוקר, שרה משה. כולן מעיינות בספר הזיכרונות ובוכות תוך כדי קריאת הברכות והאיחולים שכתבו לה בגיל נעוריה ובשיא פריחתה.
בכל פעם ופעם לקראת חג השבועות מהדהד עד היום בשכונה, מותה של נעמי, נערה צעירה, עדינת נפש ואצילה שנפטרה בשנת תש"ך לפני חמישים שנה. השנה, נפגשנו מספר חברים מהשכונה בביתו של זקי שמחי אחיה, לדבר על המוות הפתאומי של נעמי. עיינו בספר הזיכרונות שנשמר עד היום, קראנו את הברכות, את האיחולים של בנות כיתתה וראינו ציור של סוס פורש כנפיים דוהר לשמים, ראינו גם את ספר הרפואה של אביה מורי סאלים שמחי שאהב אותה אהבת נפש שהייתה בתו היחידה מבין שלושת הבנים ואשר הקדיש לה את ספר הרפואה אשר השתמש בו בריפוי חולים. כמו כן, שמענו מאחיה זקי, את סיפור מותה של נעמי בשנת תש"ך – נעמי, חשה ברע, נפרדה מאביה אימה ומאחיה משה, בחצות בערב חג השבועות, בדיוק באותה שעה שבה נפתחים השמים.
בפגישה השנה עם חברי השכונה סיפרתי להם לראשונה את הסוד שלי בהיותי בגיל 8 ערב חג שבועות תש"ך – המחזה שראיתי בחצות – שמים נפתחים ומלאך עולה השמימה עם נערה צעירה ויפה ובאותה שעה בדיוק, מסתבר שנעמי שמחי מהשכונה נפטרה.
מאז, בכל שנה ושנה בחצות של ערב חג השבועות, נוהג אני לצאת החוצה, מביט אל על – לראות אולי השמים ייפתחו ואראה את המלאכים שבשמים.
כתיבת תגובה