הרב ישעיהו משורר נולד ביישוב בני-שמסאן אסחול (בין איבּ לירים) שבתימן, ביום ה' בסיון תרע"ח. ערב חג השבועות היה, ובני המשפחה אמרו כי יצא לקבל את התורה. ואכן דרך חייו הוכיחה כי הילד האמין שלכך נוצר, ולתכלית זו הקדיש עתותיו וכוחותיו. אביו הרב שלום שַאעֵר שנפטר בעודו בן שש שנים, ציווה לאחיו כי יגַדֵּל את בנו בתורה וביראה. זכה הילד ונתחנך ע"י דודו הגאון הרב סעדיה שאער, אשר הקנה לו ידע והרגלי-למידה בלתי רגילים. כך למשל בלילות שבת לאחר שֶׁתם השמן מן העששית וכבה מאור הנר, היו עולים הדוד והילד אל גג הבית ושונים לימודם לאור הירח. "לא איבְּרי סיהרא אלא לגירסא" היה מצטט הדוד הגאון לילד הרך שקלט והפנים. לימוד תורה צריך שיהיה ללא פשרות. גם כשהתנאים משתנים והופכים להיות קשים ולא נוחים, צריך להמשיך ללמוד. שהרי צריך אדם להמית עצמו באוהלה של תורה. דרך זו של לימוד הוכיחה עצמה. התוצאות נכרו היטב בידיעותיו של הנער. זכרונו המופלא והבנתו העמוקה היו כה מיוחדים, עד כי זקני המקום אמרו עליו כי "השקה אותו אליהו".בשנת תרצ"ז, בהיותו כבן שמונה-עשרה עלה לארץ, והגיע לבית דודו בחדרה. אמו ואחיותיו נותרו בתימן. הוא השתתף בשיעור גמרא של הרב המקומי בחדרה, הרב יוסף דב הכהן. הרב שהתרשם מבקיאותו ומכישוריו, שלָחוֹ לישיבת 'מרכז הרב' בירושלים. בהיותו יתום ללא אב תומך, החל את לימודיו בישיבה בתנאים לא תנאים. יחד עם חבר שכר חדר דל, ובימות הגשמים מיקמו את מיטותיהם עפ"י נטיפות הדלף. מרק בצל ולחם יבש היה מזונו, ובימי החורף הירושלמי היה נעול בסנדלים. אך כל זאת לא הפריע לו לעשות חיל בלימודיו. חצי שנה לאחר שהגיע לישיבה כבר היה חביבו של ראש הישיבה הגאון הרב יעקב משה חרל"פ, אשר עקב הישׂגיו העדיפוֹ בקצבת קיום מוגדלת. למד בשקידה יומם ולילה. בעת מנוחת הצהרים בישיבה, הלך ולמד בישיבת התימנים. גם בלילה, כשפרשו חבריו לשינה, היה הולך מידי לילה לביתו של הגאון הרב אברהם שחבּ, מזקני רבני תימן שבירושלים, וממשיך לימודיו אתו. אחד מחבריו לספסל הלימודים בישיבה אמר לרב המשגיח כי אינו יכול ללמוד עמו בחברותא, כי: "ר' ישעיה מֵאֵש, ואני בשר-ודם". משפט זה אוצר בתוכו את תמצית תיאור דרך לימודו של הרב משורר. כמלאך ה' העולה בלהב השמיימה, כך, ללא מנוח, שקד בשקיקה על לימודו. בהתלהבות עלה במעלות התורה.
בשנת תש"ה נבחר לרב הראשון של שכונות מחנה-יהודה ושעריה בפ"ת. לחם נגד עיוותים ביחס הרבנות לבני העדה התימנית. כך דאג להסדרת הכרת הרבנות בשחיטה של רבני-העדה, ובנישואין שנעשו על ידם. כמו-כן הנפיק 'כתובּות' בנוסח תימן, ללא חרם דרבנו גרשום, עבור בני העדה.
בשנת תש"י נבחר לכהן כדיין בביה"ד הרבני בפ"ת. ישב בדין עם הרבנים ראובן כץ, עובדיה יוסף, שלמה קרליץ, צבי ברוידא, ועוד. לאחר פרישת הרב ברוידא לגמלאות נבחר הרב משורר לאב"ד תחתיו.
בשנת תשמ"ט נתמנה כחבר ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, וישב בדין לצד הרבנים הגאונים אברהם שפירא ומרדכי אליהו. ארבעים שנה ישב בדין והיה זקן הדיינים. בעניינים מוּקשים כשנתעוררו ספקות אצל חברי בית-הדין, נעזרו חבריו בניסיונו ובהדרכתו. ברב משורר היה שילוב נדיר של סינַי ועוקר הרים. בקיאותו לא פגמה בעמקותו, ויכולת פלפולו לא כהתה מפני ידענותו.
זכה הרב משורר והקב"ה ברכו בהדרת פנים ובזקיפות קומה, בהבנה וברגישות, בחוכמה ובעֵרנות. בכשרון דיבור ובכוח שכנוע. חיוכו הנעים שנלווה לאופיו הנוח, הוסיף לווית-חן להופעתו המרשימה. גישור ופישור ורידוף-שלום היו לו לדרך חיים. תכונות אלה פתחו את לב שומעיו אליו, והאהיבו אותו על הציבור.
אך מעל לכל הייתה בו צניעות וענווה רבה.
זכורני, איך נתקשיתי בדקוּת פירושו של מושׂג הלכתי. פגשתי רב נחשב ושאלתי אותו בעניין. מייד ענה לי ללא היסוס. לא נחה דעתי מתשובתו. כשהגעתי לבית אבא שאלתיו בעניין, והוא ענה לי: "נראה לי שהעניין הוא כך וכך". תשובתו הנכונה של אבא הייתה הֵפֶך תשובת הרב שפגשתי. כזה היה אבא. בענווה רבה על-אף רום חכמתו וזקנותו היה אומר "נראה לי" "אני חושב ש…", אף פעם לא בנחרצות שבגאווה. גדוּלה וענווה במקום אחד.
אבא הותיר אחריו משפחה ענפה, ודברי-תורה שכתב. עתה פועלים בני-המשפחה להוציא לאור את רעיונותיו, פסקיו וחידושיו. בבחינת "אין עושין נפשות לצדיקים – דבריהם הן הן זכרונן".
מו"ר הרב משורר נתבקש לישיבה של מעלה, ביום י' בסיון התשנ"ח, בעת מילוי ימיו בהגיעו לגבורות.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
כתיבת תגובה