r על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים - נוסח תימן
  • 03-6781444
  • א-ה 10:00-21:00 | יום ו' 9:00-14:00
  • בירנבוים 26 בני ברק

על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים

23 ינואר

 


הרה"ג עזרא קורח שליט"א


על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים1


בשערי תפילה


  שנים הם אשר בלטו בכל התכנסות שהיא – תפילה בציבור, בית חתנים, ולהבדיל בית אבלים ולווית המת, המרי ובעל הקול. זה התכבדו בו בשל תורתו וצדקותו, וזה בשל קולו ונעימתו הערבים.


  ברבינו יחי"ה, איש האשכולות, דרו שתי המעלות בכפיפה אחת. ובעוד שלא כל חזן ומשורר שידע פרק בשירה ותפילה, היה נותן דעתו על תוכן המלים שהוא מוציא מפיו, מחמת חוסר ידיעתו והבנתו, הרי שגדלותו בתורה של רבינו, ובקיאותו במכמני הלשון, יחד עם הסגולה שחננו ה' בקול עשיר וערב, העלו את חין ערכו ונכבדותו בציבור.


  ב"קיבוצים" – הן עצרות התפילות בעת עצירת גשמים, גזרות המלכות, מגפות וכיוצא בהן, שהיו הציבור מתכנסים באחד מבתי הכנסת הגדולים או בבית הקברות, לאחר דברי כבושין שהיה נושא בטוב טעם ודעת, היה מפליא בתפילתו כשליח ציבור, כשנתן לכל פסוק ולכל קטע את ביטויו ומשמעותו, כאן בזעקה וכאן בתחינה, כאן בבכיה וכאן בהודאה.


  ובימים הנוראים – ראש השנה ויום הכפורים, עת ירד לפני התיבה כשליח ציבור בהשתפכות הנפש, לא שבעה אזן משמוע את יופי נעימתו ותפילתו הנרגשת שהיתה סוחפת את הציבור בהתרגשות עצומה, ורבים משומעיו שקלטו את סלסוליו המיוחדים היו מחקים אותו ומפזמים את נעימותיו.


נעים זמירות


  וכתפילתו כך שירתו, בה יצק דפוסים חדשים של לחן ותוכן. מורגל היה בפיו בהדריכו את המשוררים, שלא להיות "כצפור המצפצף", אלא להבין את ביאור המילים וכונת המשורר כדי לדעת כיצד לפסק והיכן להדגיש ואיך לרנן.


  היתה להדרכה זו משנה חשיבות, הואיל ועיקר שירתם של בני תימן היתה מתוך דיואן השירים של רבי שלום שבזי ואחרים מבני משפחת משתא, שהסתום בהם רב על הגלוי, בהיותם רומזים בתוכנם נושאים קבליים ומחשבתיים, ועל הכל לשון ערב עם כל שלל ביטוייה ניביה ודקדוקי לשונה, השולטת ברוב השירים שהיו מושרים בעיקר במסיבות שבבית חתנים.


  מורכבותה של השירה בלשונה ובתוכנה, דרשה מיומנות רבה של המשורר בהתאמת הלחנים ובביצועם. ורבינו יחי"ה היה מיחידי סגולה בתחום זה, ושירתו רינתו נשמעה בקשב רב ובערגה. היה זה מעמד רב רושם עת שרר שקט מוחלט בין משתתפי המסיבה המרובים, ורבינו מנעים בקולו, ומפסיק מידי פעם כדי לבאר ולהעיר על תוכנו של השיר.


  כבוד גדול היה לבעל השמחה, אם התפנה רבינו מעיסוקיו המרובים בתפקידו כרב ראשי והשתתף בשמחתו, בשל הנכבדות והחשיבות שהיה גורם בהשתתפותו במסיבה.


  וחביבות מאד בעיני רבינו היו מסיבות אלו של שבעת ימי המשתה, לא רק בשל ההזדמנות הניאותה להדריך ולהשמיע דברי תורה ומוסר לציבור, אלא גם בשל מצות גמילות חסדים הכרוכה בזה ודביקות במידותיו של הקב"ה, מה הוא משמח חתנים אף אתה כך. בשל כך היה חורג פעמים מן הנוהג המקובל אז בין תושבי צנעא שאין הריקוד יאה והגון לאדם נכבד2, והיה מרקד לפני החתן, ובפרט אם היה זה חתן יתום. וכמובן אם מרי הוא המרקד – לפי תוכן מילות השיר ונעימתו – שוב לא ראו בזה שום סממן של קלות ראש, אלא להיפך דבר נכבד וחשוב כחשיבות השירה עצמה.


רב תושיה


  בבית משפחת חבשוש, משפחת חמיו של רבינו יחי"ה, נערכה חתונת חיים בן אהרן. בהיותם מגדולי היבואנים בתימן קשרו קשרי מסחר עם נכבדים מוסלמים, קשרים שגררו בעקבותיהם גם קשרי ידידות. באחת ממסיבות שבעת ימי המשתה, התארחו בביתם כמה מידידיהם המוסלמים, שהתקבלו באחד מחדרי העלייה במאכל ובמשתה, ולאחריהם כנהוג לא נפקד טקס עישון הנרגילות מלווה בשתיית ספלי קפה. אחד מן השמשים שהופקד על האורחים, זרק מבלי משים שרידי גחלים דרך החלון, אל החצר שבה היו מאוחסנים אותה עת חומרי אריזה דליקים. תוך מספר דקות פרצה דליקה שהגיעה בגובהה לחלונות הבית. עשן סמיך היתמר ועלה והתפזר ברובע היהודי הבנוי בצפיפות מרובה, וזעקות אימים עלו מתושבי הרובע הסמוכים, מחשש שהאש תתפשט לבתיהם.


  מכבי אש ואמצעים מיוחדים לכיבוי אש לא היו קיימים בתימן, והמצב היה כלאחר יאוש לנוכח לשונות האש הגדולות. אותה עת ישבו בחדר המרכזי שבאגף אחר של הבית האורחים היהודים וביניהם רבינו יחי"ה, שהוזעק מיד לראות מה ניתן לעשות. בראותו את לשונות האש המיתמרות ועולות נבהל בידעו את גודל האסון שעתיד לקרות. אך מיד התעשת והחל בפעולות הצלה. הוא בחר מספר צעירים, וירד אתם לחצר, כשבידם לפי הנחייתו מקלות ארוכים. במרכז החצר היה בור בעומק שני מטרים, הוא נתן הוראה לגלגל לבור כל דבר שאחזה בו האש, כשהוא עצמו אינו נרתע מלהתקרב לאש ומשמש להם דוגמה, כשתוך כדי כך נחרך חלק מזקנו. ואכן אותם בחורים בראותם את מסירות נפשו ודביקותו במשימה פעלו במסירות כפי שהורה להם לעשות. תוך שעתיים הצליחו להשתלט על האש ולגלגל כל שאחזה בו האש לתוך הבור. כשהסכנה הנראית לעין חלפה, התפנה רבינו יחי"ה לבדוק היטב במחסנים אם לא נותרו עדיין חפצים עשנים העלולים להוות מוקד חדש לדליקה. לאחר מכן הורה לכסות בעפר את האש שבבור עד שלא נותר כל זכר למה שאירע. זקנו החרוך גרם צער רב לכל מוקיריו, אולם הוא ניחמם באומרו: "כדאי הן מספר השערות מזקני שנחרכו ולא יארע אסון".


  בתושייתו הרבה שנתגלתה לעת זו, הציל רבינו יחי"ה את הרובע היהודי מאסון כבד.


נושא בעול


  מעשה ההצלה הנ"ל גילה פן נוסף באישיותו של רבינו יחי"ה, שבשעת הצורך הוא מתעלם ממעמדו הנכבד בקהילה ופועל כיהודי מן השורה לכל דבר. בזמן שאחרים במעמדו היו מסתפקים בנתינת הוראות ובפיקוח מן הצד. תכונה זו שהיתה טבועה בו התגלתה מפעם לפעם במעשים שבכל יום.


  למשפחת רבינו יחי"ה – "בית יצחַאק", כפי שהיו נקראים בפי הכל, והתגוררה ברובה בשכונת אַלְגֻ֗רְקֵהּ שברובע היהודי, לא היה בית כנסת בשכונתם. נמנו וגמרו אבות המשפחה להקים בית כנסת ו"כניס בית יצחק" יקרא לה על שם משפחתם.


  אך "רצון ומקום היו, ממון היה מועט" – כפי שסיפר לימים רבינו יחי"ה. על כן החליטו שכל העבודות בבנין בית הכנסת שאינן דורשות איש מקצוע תיעשנה בהתנדבות על ידי בני המשפחה. רבינו יחי"ה היה אחד מאותם "פועלים" שעסקו באותן עבודות פשוטות. אם היה עליו להגיש לבנים לבנאים, הוא עשה זאת בחשק ובמרץ רב כשהוא משמש בכך דוגמה לשאר העובדים. הובלת הלבנים על גבו פצעה את גבו וקילפה את עורו, ועם זאת לא הפסיק מעבודתו. בית הכנסת שעמד לבסוף על מכונו, גרם סיפוק רב ואושר לרבינו יחי"ה שהיה בראש העושים וְהַמְּעַשִּׂים לבניינו.


עזר לעזרתו


  בתימן של אותם ימים היו העצים חומר הדלק החשוב שבו השתמשו להסקת התנורים. וכיון שהלחם לא היה מצרך הנקנה בשוק, אלא כל משפחה אופה בביתה את פת לחמה, הרי שאם אין עצים אין אפילו פת לאכול.


  את העצים שהיו קונים בכמות המספקת למשך זמן, היה צריך לבקע לגיזרי עץ קטנים הנוחים להסקה, ולצורך זה היה מוזמן אדם שמלאכתו בכך.


  אותו שבוע שבו מדובר, הוזמן מבקע העצים לבית רבינו יחי"ה ובושש לבוא. הגיעה שעת הצהריים שהיא שעת הכנת הסעודה, ועדיין אין עצים מוכנים להסקה. רומיה, אשתו של רבינו, פנתה אליו בתלונה: "מבקע העצים לא הגיע, ושעת הארוחה קרבה, ומה לעשות כדי להסיק את התנור ולהכין את הארוחה".


  רבינו יחי"ה שמע ולא הגיב. הוא פשט מעליו את "גלימת הרבנות", ירד לחצר הבית וביקע עצים בכמות המספקת לא רק לאותו יום אלא לכל השבוע.


בדרכי נועם


  גם במסגרת תפקידו של רבינו כמנהיג העדה וכעומד בראשה, תפקיד אשר דרש ממנו לנהוג לעתים בתקיפות כנגד המהרסים והמחריבים שיצאו מתוך העדה, התגלתה תכונתו הטבעית הנובעת מטוב לבו, בפיקוחו בעין חמלתו ובהדריכו בדרכי נועם את צאן מרעיתו.


  ליל חג השבועות – "לַיְלַתַּ אלְקִרַאיֵיהּ", וליל הושענה רבה – "לַיְלַתּ אַלְחִיתּוּם", היו לילות שבהם נהגו בדורות האחרונים רוב קהלות תימן להיות מצויים בבית הכנסת, ולקרות ולשנות עד הגיע זמן התפילה. ובאותם לילות נוהג היה רבינו יחיא לבקר בבתי הכנסת השונים בלוית כמה מרבני העדה כדי לעודדם להחזיק בנוהג חשוב זה.


  באחד מלילות החיתום, עת ביקר בבתי הכנסת השונים קודם עלות השחר, מצא שבבית הכנסת "אַלרַ֗יְעַאנִי" גמרו אותה שעה לא רק את כל סדר הלילה אלא גם את תפילת השחר. בפנותו אל ראש בית הכנסת בשאלה "למה עשיתם כך", ענה הלה: "הלילה ליל חיתום, הקדמנו לסיים הכל כדי שבשמים יחתמו אותנו ראשונים".


  רבינו יחי"ה שנענה בתשובה תמימה זו, השיב באותה מטבע: "אם תתפללו שחרית מחדש עם עלות השחר, תיחתמו כהלכה ואני עמכם וכך צריך לנהוג להבא".


עצה הגונה


  כדרכו של כל ציבור, נמצא תמיד מאן דהוא אוהב שררה וכיבודים שהיה סבור שהוא אמנם ראוי לכך, ואחת ההזדמנויות לכך היא שעת לַוָּיַית המת שכללה שבעה מעמדות שהיו מספידים בהם את הנפטר, והרב המנחה את הלוייה היה מזמין את הראויים לכך להספיד.


  אחד מאותם אישים שרצה גם הוא לזכות לכיבוד זה היה פונה לנערים נזקקים, משלם להם פרוטה שחוקה ומעמידם בין הציבור, ומלמדם לקרוא בשמו בקול כמוצע וכראוי להספיד, ואז כמובן, אם יש פנייה מקרב הציבור היו נאלצים להזמינו להספיד.


  למרי סעיד עוזירי – שהיה ברוב המקרים המנחה במעמדות אלו – חרה מאד מנהגו של אותו אדם, ופנה לרבינו יחי"ה להתלונן על כך, וביקשו שבתוקף תפקידו יזמן את אותו אדם ויוכיחנו על מנהגו הנלוז.


  רבינו יחי"ה כדרכו לנהוג בדרכי נעם השיב למרי סעיד: "אתן לך עצה, פלוני משלם להם חצי בּוּקְשֵׁהּ. שלם להם אתה בוקשה, והם יקראו בשמו של מי שאתה רוצה והכל על מקומו יבוא בשלום".


  מרי סעיד החסיד קיבל את הצעת רבינו ללא עוררין ונהג על פיה, בהיותה קולעת ויעילה.


מבקר ומעודד


  גם הנוהג שקבע לעצמו רבינו יחי"ה, לבקר אישית בתוקף תפקידו את מלמדי התינוקות, ולא על ידי נציגים מטעמו, תרמו לא רק להתרשמותו האישית והבלתי אמצעית מהנעשה בחדרי הלימוד, אלא גם לסיפוק רב ולהרמת קרנם של המלמדים שזכו לביקורו.


  מרי אַלְקִהְלַאנִי – זה שמו של אחד ממלמדי התינוקות, עסוק היה אותה שעה בשינון פרשת השבוע לתלמידיו, כשהגיע רבינו מלווה בשני אנשים עמו לביקור פתע והתייצבו בפתח חדר המלמד, כשהם ממתינים לסימן ממרי אלקהלאני שאפשר להכנס.


  המרי המופתע ונרגש מאד הזמין את רבינו ומלויו להכנס, כשהוא רומז לתלמידיו לכבד את הבאים בקימה. לאחר התעניינות ומספר שאלות את המרי על סדרי הלימודים ושאר צרכי החדר, ומבחן קצר של התלמידים, עזבו האורחים את המקום.


  הביקור של הרב הראשי שהתפנה מעיסוקיו המרובים כדי לעמוד על מצב חינוך הילדים, הותיר רושם עז על התלמידים, והעלה את קרנו של המרי, שבכל הזדמנות הזכיר בפני התלמידים בסיפוק את חשיבות הביקור של רבינו, ביקור שהשיג מטרה כפולה – גם בקורת וגם עידוד ותמיכה במלמדי התינוקות.


מנהיג בחסד


  בפרוס חג הסוכות, כל יהודי באשר הוא טרוד בהשגת ארבעת המינים כשהם כשרים בלא פקפוק. כאן מצא לו רבינו יחי"ה פינה של חסד להתגדר בה. הוא היה קונה כמות גדולה של הדס, בודק כל בד ובד אם הוא משולש, ואוגדם שלשה שלשה בדים, וכל הרוצה יבוא ויטול מן המוכן. רבים מהציבור היו קונים דרכו את ההדס, בסָמכם על בדיקתו, ובהיותם בטוחים כי בזה יזכו למצוה מהודרת. וכמנהגם של בתי הדין הקדמונים לדאוג לתקנת השוק3, היה רבינו יוצא לשוק בערב חג הסוכות וקונה את יתרת האתרוגים, כדי שהערבים בעלי המטעים לא יתרשלו מחמת כן מלהביא אתרוגים בשנים הבאות4.


  את האתרוגים שקנה היה מחלק חנם לכל מי שאין ידו משגת, ואת יתרם היה שולח לבתיהם של אנשים ידועים בעלי יכולת תמורת תשלום. אתרוגים שימשו גם כפרי מאכל מבוקש בתימן, ועל כן נענו לבקשתו גם אלו שכבר היו בידם אתרוגים.


במעלות המדות


  טרחם משאם וריבם של הציבור, ושאר תלונות ותביעות שבין אדם לחבירו, שהיו מובאים לפני רבינו יחי"ה בשמשו כמנהיג העדה, שימשו לו כמקור וכדוגמה בבואו להדריך את הציבור בדרכי המוסר והמידות.


  בבית מדרשו של רבינו יחי"ה – כרוב בתי הכנסת החשובים בעיר, היתה קבועה עת לימוד במשך כשעתיים מיד עם סיום תפילת ערבית. עיסוקיו המרובים בתוקף תפקידו של רבינו, מנעו ממנו את האפשרות להשתתף בכל יום באותה עת לימוד וללמד. ועל כן מילאו את מקומו שנים מגדולי שומעו לִקחו, פעמים היה זה הרה"ג רבי חיים חֻבַּארֵהּ ופעמים הרה"ג רבי יוסף שֶׁמֶן זצ"ל.


  בעת שרבינו עצמו היה מוסר את השיעור לציבור, היתה זו שעת חינוך והדרכה לשומעים. רגילים היו ללמוד באגדות חז"ל שב"עין יעקב". אותו יום היה הנושא שעליו הרחיב את הדיבור, מעלות המדות ודירוגן לפי חשיבותן, ושאל השואל ומהו סולם המעלות הרעות. ואיזוהי הדוגמה לרוע מוחלט?


  השיב רבינו – כדרכו להציג דוגמה ומשל מעניין שהובא לפניו – ואמר, הקשיבו ואספר לכם מעשה שקרה: באחת המשפחות המטופלות בילדים קטנים ובסבתא – אֵם אחד ההורים – ומצבם הכלכלי היה קשה, הנהיגו ההורים מנהג רע, בהגיע עת האוכל היו ההורים מתייחדים לאכול תחילה כדי שבעם, ואת השיירים היו מגישים לפני הסבתא והילדים.


  לאחר שהסבתא התלוננה לפני על נוהג נפסד זה ולא האמנתי למשמע אזני, זימנתי את ההורים, ולשאלתי האמנם נוהגים הם כך, השיבו אכן הדברים נכונים כי להם משפט הבכורה באוכל. מובן מאליו כי גערתי בהם והזהרתי אותם בחומרה רבה לחדול ממעשה מכוער זה. הנה לכם דוגמה לרוע לב של הרעבת ילדים, והעושה מעין מעשה זה הרי הוא רשע מרושע.


  הדרכה מעין זו המלווה בהמחשה ממעשים שבאו לפני רבינו, השפעתה היתה מרובה על קהל השומעים שקלט היטב את משמעותם של הדברים.


בשערי חסד


  ה"תַּמְחוּי" – סעיף מסעיפי מצות הצדקה, והיא גביית אוכל מוכן מבתי בעלי היכולת, וחלוקתו למחוסרי היכולת, הלך ונשתכח ברוב קהילות ישראל.


  בראות רבינו יחי"ה את מצוקת הענים, ובפרט מצוקתם של האורחים העניים המרובים שהיו באים לעיר הבירה צנעא לבקש את אכלם, וביותר של אותם עניים שלא היו מסכימים להתארח – מתוך בושה – בבתי אחרים, יזם וחידש תקנה חשובה ישנה זו, ומינה שני גבאים נאמנים, ה"ה שמעון שְׁחִבּ והרב סאלם רחבי ז"ל, לסובב על בתי העיר ולגבות את ה"מצוה" כפי שהיתה מכונה – כלומר הפת שהיו פורסים מלחמם לצורך העניים. בבתים רבים היו אופים פת מיוחדת לצורך ה"מצוה".


  בתום הגבייה חילקו הגבאים את הלחם, לאחר התייעצות, למי וכמה לתת, והחיו את נפשם של עניים רבים, כשעיקר הזכות נזקפת לטובתו של רבינו אשר עיניו היו צופיות על כל פינות הקהילה וצרכיה.


מלון אורחים


  "בית הרב" – היה זה מושג חדש שלא ידעה אותו קהילת היהודים שבתימן בימי הרבנים הראשיים שהיו לפני רבינו יחי"ה. וכך הוא אמנם טבעם של דברים שהמעמד והתואר יצרו חיץ מסוים בין הרב לבין העם. אף כי ברור שמתוקף תפקידו, כל רב ראשי וחכם באשי היה כתובת לפניות הציבור. אבל מכאן ועד הפיכתו של בית הרב כביתם של כל יהודי המדינה, וכבית הארחה לכל ראש קהילה ורב מקומי, היה מרחק רב.


  שוב היתה זו אישיותו המיוחדת של רבינו ונועם מידותיו, הגורמים לכך שבביתו התקבלו כל שליחי הקהילות למיניהם, מכל קצות תימן, באהבה ובחיבה על ידי הרב ואשתו רומיה, אשר דאגו לאורחיהם באכילה שתיה ולינה. וכפי ריחוק מקומו של האורח כן היתה שהותו בבית רבינו, פעמים ימים ופעמים שבועות ואף חדשים5.


  מהם שהיו באים לשם לימוד והשתלמות במקצועות השחיטה וההוראה עד שהיו זוכים ל"הרשאה" – היא תעודת הסמיכה. ויש שכבר היו אוחזים בתואר זה, אבל עדיין היו מעוניינים בְּגּוּשְׁפַנְקָא רשמית ורבת ערך יותר מרבה הראשי של תימן. ומהם שבאו בשליחות קהילתם לקבול ולהתלונן על גזירות או הצקות למיניהן מצד שכניהם המוסלמים, בידעם שהדרך מבית רבינו יחי"ה לבית האימאם של תימן היא קצרה ביותר, בשל מעמדו המיוחד של רבינו בבית האימאם. ואמנם בדרך כלל חזרו שלוחים אלו עם הוראות מהאימאם למושלי המחוזות המוסלמים לבטל את רוע הגזירה.


  ונמצאו אורחים נכבדים אלו נהנים בשתים. לא רק מצד העזרה הממשית באירוח ובסיוע להשגת מטרתם, אלא עצם הקשר האישי עם רבינו, הִקנה לאותם שלוחי הקהלות משנה חשיבות ומעמד נכבד בקהלותיהם. ולא רק שם, אלא בעת שהותם בעיר צנעא היו הכל מפנים אצבע כלפיהם בחשיבות, זה הוא מרי פלוני ממקום פלוני וזה הוא נכבד פלוני נציג מקום פלוני, ובכל אירוע ומסיבה שהיו אותה שעה היו הם אורחי הכבוד, ודרכם התוודעו יהודי צנעא לשיחם ושיגם של רוב קהלות תימן לפזוריהן.


  כאן היה אפשר לפגוש את מרי יעקב יַעְבֵּץ מן העיר הצפונית הרחוקה צַעְדַּהּ6, ואת מרי יחיא עוּמַיְסִי מן העיר רֲדַּאע7 שבעברה השני של המדינה. את מרי חיים נַגַּר מעיירתו אַלשְּׁרַף8, ואת מרי מוּסַא עַמְר מן העיר בֲּרַט9. את מרי יחיא נחום מן אַלשְּׁגַ֗אדִּרֵהּ10 – שהיה מזדמן לעיתים קרובות במסגרת תפקידו כשליחו האישי של רבינו יחי"ה, ואת מרי יחיא אַלגִּרַיְדִּי מן העיר דֲ֗מַאר11, ועוד ועוד.


בר סמכא


  מר אברהם יצחק, קרובו של רבינו יחי"ה היה, אולם נטה עם פלג העדה שפרשו מרוב העדה בהשקפות, וממילא בהתנגדות לרבינו. לרגל חתונת אחד מבניו ערך סעודת מצוה כשבראש הקרואים מרי יחיא קאפח. תוך כדי המסיבה בהגישם כנהוג את קעריות הבשר "אַלְמַזֵּהּ" והנה מחט מצויה בחתיכת בשר ריאה. ואם יש כאן עניין של טריפה הרי זה נוגע לכלל הבשר המוגש בסעודה. המסיבה כמובן הופסקה עד לבירור הספק. הרב ראש המסיבה שלח לשאול את רבינו יחי"ה. בעוד רבינו מעיין בריאה, הזדרז אחיו מרי סאלם ויכריז בנימה של בטחון "זו טריפה" – ופני הכל חפו. רבינו שכבר החליט בדעתו שהיא כשרה, הביט באחיו בתמיהה, אך לא העיר לו כלום, אלא נטל חתיכת בשר מהקערה שלפניו בירך "שהכל" ואכל. ושוב שרתה השמחה, במעונו של בעל הבית שלא הושבתה שמחתו, ובמעונם של האורחים שכבר הספיקו לאכול מן הבשר והוברר שלא אכלו טריפה.


  הגם שרוב האורחים היו כאמור ממתנגדיו, לא עירער אדם על פסיקתו, בשל בקיאותו הרבה בעניין טרפות. וכבר העיד עליו מי שעתיד היה למלא את מקומו – הרב עמרם קרח זצ"ל, בספרו סערת תימן: "הקצבים כשראו בקיאות הרב הראשי במלאכת השחיטה ואומנותו הנפלאה בפירוק סרכות הריאה ושאר בדיקות, נמשכו אחריו מרצון והיה שוחט ובודק לכולם".


מציל ממכשול


  ערב שבת. כל יהודי העיר סיימו את קניותיהם בחנויות לממכר בשר והזדרזו לבתיהם להכינו לשבת. והנה הכרוז סאלם אַלְגַּוְבִּי קורא בקול: "מי שקנה בשר אצל פלוני הקצב, הבשר טריפה ואסור באכילה".


  היה זה בפקודת רבינו יחי"ה שמנע בכך הכשלת רבים באכילת בשר טריפה. בבוקרו של אותו יום נודע לרבינו כי אחד מסוחרי הבקר הערבים מכר פרה שנקרע עורה ובשרה כנגד הכרס, לקצב יהודי, ואותו קצב שחט את הפרה – שלא על ידי רבינו שהיה ממונה על השחיטה – ומכר את בשרה כבשר כשר. הנסיונות הראשונים לעלות על עקבותיו של אותו קצב לא עלו יפה. אולם בחכמתו הצליח רבינו למצוא דרך לאתר את המוכר, וזאת באמצעות התקנה שכל העורות והחלבים של הבהמות הנשחטות לרבים שייכים ל"הקדש", כלומר לטובת קופת הצדקה הכללית. הוא המתין עד שנתקבלו העורות מן הקצבים, וביניהם מצא את העור הקרוע, ומיד איתר את הקצב ששחט את אותה בהמה.


  רבינו כנס מיד את כל הרבנים, וביניהם את רבי יחיא אלקאפח, רבי אהרן הכהן, רבי עמרם קֹרַח, רבי יחיא אַלְאַבְּיַץ֗, רבי אברהם אַלְעַמְרַאנִי, רבי חיים חוּבַּארֵהּ, רבי יוסף שֶׁמֶן, רבי יחיא גִ֗יַאת, ועוד, ובמעמד כולם פתח ואמר: נעשה דבר חמור ביותר בקהילתנו, נשחטה פרה "קרועה" על ידי אחד הקצבים – מבלי לנקוב בשמו – ובשרה נמכר לציבור, וזו טריפה", ולעיני כולם פרס את העור, וכולם הסכימו שהפרה טריפה, ללא עוררין.


  כל הקצבים – ובכללם אותו קצב שמכר את בשר הטריפה – נקראו לבית רבינו, ועל דעת כל הרבנים הודיע לקצבים שפרה "קרועה" מעין זו היא טריפה. אותו קצב טען מיד שלא ידע על דין זה.


  כל אלו שקנו אצל אותו קצב, שלא היה תחת השגחתו ושחיטתו של רבינו, נותרו אותה שבת בלי בשר, ממורמרים על הקצב שכמעט והכשילם באכילת טריפה, ועם זאת הודו לה' ולרבינו שהצילם מאכילת טריפה.


שמחת החג שלא הושבתה


  בבית משפחת חבשוש, בית חמיו של רבינו יחי"ה, הכל ערוך ומוכן לקראת חג הפסח הקרב ובא. גם הקמח, השמור כהלכתו מכל חשש, בכמות מרובה, לצורך כל המשפחה העניפה והאורחים, שטוח היה, לאחר טחינתו, בריצפת המחסן המיוחד לכך לצורך קירורו. והנה עם שטיפת המדרגות הסמוכות לאותו מקום, ניתזו טיפות מים על הקמח, וכל הנשאלים, בחרדת עניין חמץ החמור, פסלו את הקמח לשימוש בחג.


  כל בני המשפחה נבהלו גם תמהו, וביותר אֵם הבית נַצְ֗רַהּ שאף מיררה בבכי: באין דגן אחר משומר כהלכתו לפסח אין תחליף לאותו קמח, ובמה יסתפקו במשך כל ימי החג. היא שלחה מיד לקרוא לרבינו יחי"ה שיבוא ויחוה את דעתו, כי רק עליו, בגדלותו בתורה, אפשר לסמוך אם לפסול או להכשיר את הקמח. ורבינו אכן נענה ובא מיד, וציוה להביא לו נפה. הוא ניפה את הקמח והכשירו לפסח כדת וכהלכה.


  לא היה גבול לשמחת בני הבית לא רק על הקמח שהוכשר, אלא גם על רוחב דעתו של רבינו שבזכותו חגגו את הפסח כהלכתו.


מול איפה ואיפה


  בית מדרשו של רבינו יחי"ה שכן באחד מחדרי חצר ה"הקדש" שבמרכז הרובע היהודי. המקום תמיד שקק חיים, אם בזכות מלמדי התינוקות שתפסו שם שלשה מן החדרים שבחצר, ואם בזכות האורחים שמחוץ לעיר שהוקצה להם שם חדר ללינה. בית המדרש המה תמיד ממתפללים, בימות החול בזכות טובי תלמידיו של רבינו ובראשם רבי חיים חוּבַּארֵהּ ורבי יוסף שֶׁמֶן זצ"ל, ששקדו מחצות הלילה ואילך והגו שם בתורה, ובשבתות מרוב המתפללים שראו זאת כזכות להתפלל במחיצתו של רבינו יחי"ה, והצפיפות שם היתה מרובה.


  כמנהג יהודי תימן שכל העולה בתורה קורא בעצמו, גם כאן כל העולה טרח להתכונן היטב לקריאתו, ואוי לו לטועה אפילו כמלוא נימה, הקהל היה גוער בו ופעמים בחומרה – וכדי בזיון וקצף. במיוחד היה חביב בעיני אחד מבניו של רבינו מנהג גערה זו, והוא ארב לכל קורא בתורה והיה גוער לעתים קרובות ובקול רם. זולת כשעלה לקרוא בתורה דודו סעיד חבשוש שהיה מנכבדי המתפללים שם, כי אז היה גוער בו בלחישה.


  רבינו שחשש לפגיעה בכבודם של המתפללים, לא ראה בעין יפה את גערותיו של בנו, ובאחת השבתות נזף בו בפתיחת עינים ואמר לו "אל תרבה בגערות ובקול רם". הלה התקומם וטען: "הרי מרן בשולחן ערוך אומר מי שטועה גוערים בו".


  "אמנם כן" – השיב אביו – "אילו היית נוהג כך בשוה כלפי כל הציבור, אך כשאתה מעיר לדודך סעיד בלחש, כלצאת ידי חובה, ולאחרים אתה גוער בקול רם, הרי יש בזה משום איפה ואיפה".


מתיר אסורים


  לא תמיד היתה דרכו של רבינו יחי"ה, בשתדלנותו לטובת בני עמו בפני השלטונות, סוגה בשושנים. בפרט אם היה זה בעניין עקרוני של מרות השלטון, כגון הטבעת מטבעות שלא כחוק, עבירה שבכל מדינה ושלטון היא עניין חמור ביותר. אולם גם כאן עמדה לו זכות עסקנותו לשם שמים למצוא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.


  היה זה עידן של בין השמשות. בין עזיבת התורכים לחלוטין את תימן, וביסוס שלטונו של האימאם יחיא בכל רחבי תימן. וכדרכו של כל שלטון להמיר את המטבע שהנהיג השלטון הקודם במטבע חדשה, החליט האימאם לבטל את השימוש בכסף שבעריך נמוך, הן מטבעות הנחושת שהיו בעריך של רבע ושמינית ריאל, והן הַבּוּקְשֵׁהּ שהיה ערכה אחד מארבעים של הריאל. הריאל עצמו היה מטבע זר אוסטרי וצרפתי, שהיה מטבע חוקי ויציב בתימן לפי ערך הכסף והזהב שממנו הוא עשוי. ובמקום אותן מטבעות הנפיק האימאם מטבעות אחרות בערך דומה. עקב כך נוצר מחסור זמני במטבעות הנחושת ששיבש את חיי המסחר בתימן.


  אחד היהודים האומנים, בעצה אחת עם אחמד בנו של האימאם, חרט תבנית מטבע הדומה לזו של הבוקשה, וייצר מטבעות לשימוש בעיקר בעיירות ובכפרים שמחוץ לצנעא הבירה. האימאם שהיה מודע למצוקה ולביקוש למטבע זו, העלים עין בתחילה. אולם לאחר תקופת מה אסר את כל אלה שעסקו בהטבעה בבית הסוהר והחרים את המטבעות.


  היתה זו הזדמנות נאותה למוסלמים לתת פורקן לאיבתם העמוקה כלפי היהודים, ובתואנה כי היהודים זייפנים הם ומרמים את האסלאם ונציגו האימאם, פגעו ביהודים בידוי אבנים ובדברי ביזוי ועלבון.


  רבינו יחי"ה שדבר הטבעת המטבעות היה ידוע לו, ולא עצר ביד אותם שעסקו בכך בידעו את דלותם ומצוקתם שהביאה לכך, ובעיקר בגלל שותפותו ואחריותו של אחמד בנו של האימאם בעניין זה, חרד עתה מתוצאות מעשה זיוף המטבעות, וביותר לאחר שאחמד התנער מאחריותו למעשה זה, וכל האשמה רבצה על היהודים כטבעם של דברים.


  מאז נאסרו האומנים היהודים לא נח ולא שקט וניסה להשפיע על האימאם לשחררם. אולם האימאם שראה בעניין חמור זה פגיעה במרותו, קצף ורגז ופסק: ישבו בבית הסוהר כדי שלא יעסקו בזיופים.


  רבינו חיפש הזדמנות נאותה, ומצא בחג הסוכות הממשמש ובא סיבה ופתחון פה לעורר את רחמי האימאם על מאסרם הממושך של האסירים ומצבם הכלכלי הקשה של משפחותיהם ההולך ומחמיר. וכך יום לפני ערב חג הסוכות של שנת תרפ"ב התיצב רבינו לפני האימאם שנושא הדת היה קרוב ללבו והיה מתחשב בחגי היהודים.


  מה חפצך בביקורך זה – שאל האימאם את רבינו לפני שהספיק לפצות את פיו.


  באתי להצילך מדינה של גיהנם – השיב רבינו. בניך הם שגרמו למעשה הזיוף, ואילו היהודים הם הנאסרים. די להם בזמן הרב שהם יושבים בבית הסוהר. בקשתי שטוחה לפניך לשחררם כי הם אבות למשפחות ומפרנסים יחידים, וסבל ילדיהם הוא רב, והיום כידוע לך הוא ערב חג הסוכות, צוֵה לשחררם כדי שיברכו אותך בחגם, ויברכו גם אותי על השתדלותי, סיים רבינו.


  דברי רבינו, הגיונם וצדקתם, השפיעו על האימאם. הוא הרהר מעט ואמר: לכבוד התערבותך אני משחררם. ואותם אסירים זכו לשבת בחג במחיצת בני משפחותיהם בזכות השתדלותו של רבינו.


מליץ יושר


  דבריו המסודרים בשום שכל ונכנסים בלב שומעיהם – כפי שהיטיב להגדיר רבי עמרם קרח בספרו סערת תימן – הצליחו להפיג כעס ולהביא גם את החשוב שבמוסלמים, כנשיא בית הדין העליון לערעורים, לסגת מחומרת דינו.


  אהרן חבשוש, גיסו של רבינו, נתבע לדין לפני שופט מוסלמי. השופט שפסק על פי יסוד היסודות של הצדק המוסלמי שהוא השוחד, פסק לרעתו של אהרן הנ"ל, והוא פנה לערער בפני בית הדין העליון לערעורים.


  נשיא בית הדין זימן את שני הצדדים להשמיע מחדש את טענותיהם ולפסוק את דינם. כשפנה למערער ושאלו: למה אתה מערער? ענה אהרן חבשוש: מפני שהשופט טעה בשל סיבות צדדיות, ברמזו בזה לשוחד, ובעיקר כי יש בידי מסמכים המאשרים את טענותי.


  השופט שלא היה חשוד באהבת יהודים, כעס על שיהודי מעיז פניו וקובע ששופט מוסלמי טועה, פסק לו שבעת ימי מאסר.


  היה זה ביום חמישי. למחרת בבוקר יום ששי כשנודע לרבינו על מאסר גיסו, הזדרז והלך לו אצל נשיא בית הדין הנ"ל ופתח ואמר: אהרן חבשוש לא התכוין חלילה לפגוע בשופט מוסלמי, אלא ציין בתשובה לשאלת כבוד בית הדין כי השופט טעה והכוונה טעה בשיקוליו. אם יש אפשרות של הגדרת העניין במלים אחרות אדרבה נלמד מכבודו.


  נשיא בית הדין שקל את ההגיון שבדברי רבינו ושחרר את אהרן חבשוש, שנשא ברכת מתיר אסורים לשם יתברך ולשליחו רבינו יחי"ה.


סוד הצלחתו


  יריביו של רבינו תלו את הצלחותיו של רבינו, בהופיעו בפני השלטון וערכאותיו, במתות שוחד שהיה משחד את ממוני ושופטי הרשות.


  אולם רבינו שחי בדוחק רב, ולא היה בידו בכדי מתן שוחד, ענה כשנשאל מהו סוד הצלחתו אצל רשויות השלטון: לשוני הצודקת, וקופסת טבק ההרחה שהיא השוחד שביכלתי לתת בתחילת כל שיחה עניינית בצרכי הקהילה ובהמתקת הגזרות על הציבור, ושוב הוסיף, וכמובן השם בעזרי ועליו מבטחי.


 


1.


המאמר כתוב על פי ספרו של מר יחיאל חבשוש שני המאורות ח"א עמ' 86-90, 71-76, 46-49, וח"ב עמ' 99-100.


2.


כלשונם, מַן רְקַץ, נְקַץ. כלומר, כל הרוקד, מזדלזל.


3.


ראה להלן בעמ' תקצ"ד הערה 169.


4.


ראה שם בהערה 170.


5.


ראה לעיל בעמ' קט"ז הערה 18, ולהלן עמ' רכ"ח.


6.


ראה בכרך א' מעמ' ת"ל ואילך, ולעיל בעמ' קע"ט-קפ"ג.


7.


ראה בכרך א' מעמ' קכ"א ואילך.


8.


ראה לעיל בעמ' ק"נ.


9.


גם הרב עואץ֗ בן סאלם זנדאני מקהילת רַגּוּזַהּ שבמחוז בֲּרַט, העיד כי יהודי ברט היו עולים לצנעא לפני רבינו יחיא יצחק, לברר עניינים שלא הושוו בהם הדעות. יוסף טובי מורשת יהודי תימן עמ' ע"ז.


10.


ראה בכרך ד' מעמ' ע"ו ואילך.


11.


ראה לעיל בעמ' קצ"ט.


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

0
    0
    סל הקניות שלך
    העגלה שלך ריקהחזור לחנות
    דילוג לתוכן