כן סיפרו לי, על פעם היתה בצורת שלש שנים, ובשנה השלישית היה כבר חודש אב. התפללו הגוים בכל המסגדים ובכל המקומות הקדושים שלהם. גם היהודים התפללו והתענו ולא נענו. הלכו לבית הכנסת והוציאו את התיבה לרחוב העיר והתפללו ולא נענו. הלכו לבית הקברות אמר רב העיר לצבור התפללנו ולא נענינו, הפעם אנו מוכרחים שהקב"ה יענה לנו. רק נעשה גורל מי יקום יהיה לנו שליח צבור, הסכימו כל הצבור שיעשו גורל מי יתפלל. הטילו גורל ונפל הגורל על עם הארץ הכי חלש שבהם. שאיננו יודע קרוא וכתוב. הוא התבייש ורצה לברוח. תפשו אותו ועודדו אותו, קם הרב ואמר לו בני מה שיש לך לעשות, תעשה. כי מן השמים בחרו אותך. אמר לו רבי אני לא יודע כלום. אמר לו הרב ומה לעשות אם נבחרת, אך ורק תתפלל ומה שתאמר תאמר. ומה שתעשה עשוי. מיד האיש הזה אמר להם חכו, אני אלך לבית ואחזור. הרב בקש מהצבור לחכות, חיכו עד שהוא בא, הביא אתו המאזנים שהיה שוקל בו למקח ולממכר, התיצב במרכז והתחיל להתפלל בשפה הערבית המובנת לו. הציב את המאזניים ישר כמו שהוא בחנות שלו. פתח ואמר רבונו של עולם, אתה יודע אם גנבתי על ידי המאזניים הללו מהקונים שקנו ממני סחורה, אל תענה לתפלתי ולא תביא גשם, ואם אתה יודע שאני לא גנבתי רק נשאתי ונתתי באמונה אתה חייב להביא גשם. ומיד התחיל לשיר "אם ננעלו דלתי נדיבים דלתי מרום לא ננעלו והתחיל לרקוד וכל הצבור מסתכלים ושומעים בשקט גמור, מיד עלו העננים בשמים, והגשם ירד לא הספיקו אפילו לברוח מן הגשם, לסוכת השומר, ואח"כ המשיך הגשם לרדת גשמי רצון ברכה ונדבה. והיו מתפלאים כל אנשי העיר על האיש הזה, ושאלו את הרב מדוע רק הסוחר העני העם-הארץ נענה, ואנחנו עם כל מה שאנחנו עושים לא נענינו? אמר הרב האדם הזה ירא שמים ומשאו ומתנו באמונה. לכן הקב"ה אוהב את הנאמנים, ואפילו שהוא עם-ארץ נענה יותר מכולנו, ולא עוד אלא זכות הצדיק ושירתו, אם ננעלו דלתי נדיבים, דלתי מרום לא ננעלו, וברוך שומע צעקת עניים, אמן.