בתימן כינו את הפיגם בשם "רוטא" ובשם "שדאב". הצמח שימש למטרות קוסמטיות וכסגולות הגנה מפני עין רעה ומרעין בישין. את הכלות והחתנים, היולדות והתינוקות היו מקשטים בצמח הפיגם על ידי נעיצתם בגורגוש ובדש הבגדים, או היו נותנים להם לאחוז בצמח, כדי שלא ישלוט בהם עין הרע, והרוחות רעות ירחקו מהם.
ברוטא היו משתמשים גם לבשמים והבדלה וכן להצהלת הפנים על ידי סחיטת המוהל ומריחתו על הפנים.
לעיניים מטושטשות היו סוחטים זרעים ומטפטפים לעיניים (עפ"י יחיא אקצע'), או היו נוטלים מעט מי פלורגניום ריחני ומעט מי רוטא, מערבים ומעסים קלות את שמורות העין, ויש גם שמטפטפים.
תרופה זו יעילה מאוד להרפית שמורות העיניים ולמיקוד הראיה.
השדאב היה פופולרי מאוד לטיפול בכאבי אוזניים של ילדים קטנים. ילדים שסבלו מכאבי אוזניים- היו נוטלות אמהותיהם שדאב ולזאב ומרתיחות אותם במעט שמן, ואת השמן הזה בעודו מעט חם היו מטפטפות לאוזן, בכל פעם שתים עד שלוש טיפות. טיפול זה היה יעיל.
במקרה של כאבי ראש היו נוטלים ענפים, עלים ופרחים, חותכים אותם לחתיכות קטנות, שמים אותם ברטיות ומצמידים למצח. יש שהיו נוטלים מעט שמן שדאב והיו מעסים בעדינות את הצדעים עד להקלה.
מקדמת דנא שמן זה היה משמש לעיסוי גב ומפרקים כדי להרחיק מהם את הכאבים. שמן זה היה ראשון במעלה לטיפול בהתקררות.
במקרים של הרעלות קיבה, הרופאים המסורתיים היו משתמשים בעלי שדאב רתוחים לטיפול.
הפיגם היה משמש באופן פנימי ובאופן חיצוני לטיפול בכאבי בטן עזים. באופן פנימי היו נוטלים שום + פיגם + דבש +מים מבשלים אותם עד כ5- דקות אחר הרתחה ושותים, יש שלא היו מערבים בו דבש. ובאופן חיצוני לטיפול בכאבי בטן השתמשו בשמן זית מבושל בפיגם לעיסוי הבטן.
במקרה של נפיחויות היו כותשים פיגם ואזוב, מערבים בשמן ומעסים במקום הכאב.
לטיפול בכאבי ראש היו סוחטים פיגם ומערבים אותו בחומץ ומורחים על הראש, ויש שהיו עושים כעין משחה מפיגם, זענגביל, אזוב ושמן ומורחים על הראש במשך הלילה. סחיטת פיגם ועירובו בערק (או בחומץ) ומריחתו על גוף החולה, שימשה להורדת חום.
הפיגם היה אחד מהצמחים הכתושים, שהיו משתמשים בו לטיפול בדלקת הרחם ע"י הכנסתו לרחם כטמפון.
בשדאב היו מטפלים גם במקרה של כאבי שיגרון על ידי רטיות עם זעתר וחלתית כתושים על המקום הכואב או בשמן פיגם חמים יחד עם שמן זעתר או לבדו, או בצרוף אלעובאב המבושל בשמן זית יחד עם פיגם. יש שהיו משתמשים למטרה זו בכתישת זעתר ופיגם, עירובם בשמן והנחתם במקום הכאב.
בפיגם היו משתמשים גם כטיפול לכאבי בטן של תינוקות בצורה מאוד מיוחדת. יוכבד ריעאני מספרת, שכאשר לתינוק היו כאבי בטן, היו כותשים סוכר ופיגם עד דק, מערבבים במים, מספיגים בד נקי ונותנים לתינוק למצוץ.
יהודי עדן לעומת זאת היו משתמשים בהנחת זרעי פרג האופיום מתחת לכר של התינוק, ולפי הדיווחים זה היה יעיל מאוד.
מתוך ספר מזור מתימן – לרכישה לחץ כאן
.jpg)
כתיבת תגובה