וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב קדוש יהיה לך וכו'.

לכאורה הלשון כפול ומה יש צורך לחזור לומר קדוש יהיה לך די במה שאמר תחילה וקדשתו. ועוד למה אמר תחלה וקדשתו אח"כ קדוש יהיה לך. ולעד"ן דהכי פירושו, וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב, וא"ת הינו בזמן בהמ"ק לבד שהרי זו קדושה התלויה בדבר, בטל דבר בטלה קדושה, לז"א קדוש יהיה לך אף כשאין בהמ"ק ובטל התמיד והעבודה, ולמה כי אני ה' מקדשכם ואני קיים לעולם. או ירצה [לומר] כי אני מקדשכם ר"ל בונה לכם עוד בית שלישי לקדש אתכם כבראשונה. ואלו לא תנהוג בהם קדושה אחר החרבן גלית דעתך שאין אני מקדשכם עוד ואבד סברן ובטל סכויין. או ירצה [לומר] כי אני מקדשכם על דרך [מה שדרשו חז"ל] והשמותי את מקדשיכם שאפילו כשהן שוממין בקדושתן הן עומדים. וק"ו, ומה עצים ואבנים ומקום בית של קרבנות, בקדושתן הן עומדין הכהנים המקריבין הקרבנות לא כל שכן.
עוד יש לומר, ששתי קדושות הן בפסוק הזה, וג' קדושות לפניהם בכל פרשה זו, שהן קדשים יהיו לאלהיהם, והיו קודש, כי קדוש הוא לאלקיו. ושלש קדושות הללו הם בלשון ציווי וחיוב לכהנים. אבל ג' קדושות שבפסוק וקדשתו, הם בלשון ציווי על ישראל לקדשם.