ב, אדם כי יקריב מכם קרבן לה' וכו'.

יש להקשות למה נאמר כאן אדם ולא איש. ועוד למה אמר אדם כי יקריב מכם. והיל"ל אדם מכם כי יקריב קרבן, וכבר אמרו בזה פירושים רבים איש לפי דרכו. ולעד"ן עוד, ע"ד מה שכתבתי בפ' בראשית, שכונת בריאת האדם מתחלה היתה להיותו אדם עובד אדמה בגן, ומפרי מעשיו יקריב עולה ומנחה לה', וזוהי עבודתו לאביו שבשמים, כמו שעובדים עבודה זו למעלה, שכל פרצוף, מברר בירורי פרצוף שעליו, ומעלה אותם לפרצוף שע"ג הפרצוף ההוא כידוע ליודעי חן. והאלהים עשה את האדם ישר בזו העבודה בלי צער הכנעת יצה"ר , והמה בקשו חשבונות רבים דהיינו לדעת טוב ורע ואז אין אדם יכול לעשות רצון אביו שבשמים אלא ע"י צער ומלחמה גדולה להכניע יצה"ר ולהגביר יצה"ט, וקודם החטא היה נאה להקרות בתאר שם אדם להיות כל עסקיו לעבוד
את האדמה ולהקריב בירורי אדמתו עולה ומנחה לה'. ולזה אמר הכתוב לשון אדם ולא איש בפרשת הקרבנות שהם עולה ושלמים, אלא שבפ' המנחה והחטאת נאמרה נפש. ואמרו רז"ל הטעם גבי מנחה שמפני שהוא קרבן עני נאמר בו נפש. ובחטאת נאמר נפש ג"כ, מפני שאין אדם חוטא אלא מצד נפשו הבהמית. ועוד אפשר לתת טעם אחר על דרך הסוד, שהמקריב עולה ושלמים הוא עולה למעלה בעלמא דדכורא, ולכן נקרא אדם, אבל העני המקריב מנחה מן הצומח לבד, והחוטא המקריב חטאת לכפרתו, אינם מתקנים אלא בעלמא דנוקבא, ולכן נאמר בהם נפש. ואמר כי יקריב מכם ולא אדם מכם, להורות ענין אחד. והוא שכל מה שברא הקב"ה בארץ נתנו הקב"ה ברשות האדם ועשאו אלוה עליו, כמו שנאמר תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו. ולכן כשמקריב לה' קרבן חשוב כאילו נתן משלו קרבן. ולזה אמר כי יקריב מכם ממה שהוא שלכם והאי מכם קאי אקרבן ולא אאדם.