"כי תבואו אל ארץ כנען וגו' ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" (יד, לד)

 כל הפרשה הזאת (לד – מח) נדרשת על שני המקדשות. כיצד? "ובא אשר לו הבית" – זה הקב"ה. והגיד לכהן – זה ירמיהו שהיה מן הכהנים אשר בענתות. "וצוה הכהן ופינו את הבית" – ציווה אותם ירמיה לפנות ביהמ"ק ולטהרו מע"ז. "בטרם יבוא הכהן" – זה הקב"ה כמ"ש חז"ל עה"פ "ובני דוד כהנים" אל תקרי כהנים אלא דיינים שאין דן יחידי אלא הקב"ה. "ולא יטמא כל אשר בבית" – כי ע"ז מטמאה באוהל כמת. ובא הכהן וישב עליהם בדין לאחר שהוכיחם ירמיה הנביא השכם והערב ולא הועיל. "והנה הנגע בקירות הבית" – כי קורות וקירות ביתו שלאדם מעידין עליו שמוטבע ומשוקע בטומאת עוונותיו שהם טמאים. "ירקרקות" – כלומר ריקים מן המצוות, "או אדמדמות" שהאדימו מרוב העבירות. מ"ויצא הכהן מן הבית" – עד "צרעת ממארת היא בבית טמא הוא" נזכר 10 פעמים "הבית", מלמד שעשר מסעות נסעה שכינה. "והסגיר את הבית שבעה ימים"- על דרך שאמרו רז"ל: שבע שנים היו הגחלים עמומות. "ושב הכהן" – זה הקב"ה. "וראה והנה פשה הנגע" – כלומר שהוסיפו חטא על חטא. "וצוה הכהן" הנזכר. "וחילצו את האבנים" – והחריבו את בית המקדש. "ושפכו את העפר" – דהיינו, כלי השרת העשויים מזהב ע"ש "ועפרות זהב לו". "אל מקום טמא" – אל בבל. "ולקחו אבנים אחרות" – לסוף 70 שנה של גלות בבל. "ואם ישוב הנגע… אחר חילץ את האבנים… ואחרי היטוח" – בזמן בית שני. "ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע בבית צרעת ממארת היא" ע"ד משה"כ "במארה אתם נארים", "בבית טמא הוא" – שאין לו תקנה, לא בתוכחות ולא בהתראות. מיד "ונתץ את הבית", "את אבניו" – שריו, "ואת עציו" – סגניו, "ואת כל עפר הבית" – אלו דלת העם שאין בהם חכמה ותבונה ונחשבו כעפר. "והוציא… אל מקום טמא" – לגלות הארוכה עד שיחזרו בתשובה ויגאלו. "והבא אל הבית…" מי שמנסה להכנס אל הארץ ולבכות את חרבותיה, עובר בלאו, "יטמא עד הערב" – עד הערב שמשו דהיינו עד סוף ימיו כי אין מי חטאת, שנאמר: "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם" ואעפי"כ כנס"י אומרת להקב"ה: "כי אם מאוס מאסתנו הביטה וראה את חרפתנו", בגלותנו בין האומות. "ואם בוא יבוא הכהן" – זה הקב"ה, שאעפ"י שיתמהמה חכה וקווה "כי בוא יבוא ולא יאחר". וראה והנה לא פשה הנגע בבית… וטיהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע". כן יזכנו הקב"ה לגאולה שלמה אמן".

(ילקוט רועים – לרבי יחיא עומייסי זצ"ל)