הרה"ג אברהם אלנדאף זצ"ל
רב העדה ומנהינה בירושלים ומחבר הספר שו"ת זכרוני אי"ש ועוד
צדיק הוא חיה יחי"ה
רבינו יחיא נשיא היהדות בתימן – ליום השלשים לפטירתו
הרב הגאון רבינו יחיא בן משה הלוי ז"ל, נולד בעיר צנעא בחודש אב שנת תרכ"ח. אביו היה מחשובי העדה, ואמו בת הרה"ג ר' שלום אלמַנְצוּרַהּ ז"ל, מחבר ספר נר מצוה על פרשיות התורה בדרך הקבלה. בהיותו בן שלש שנים מסרו אביו למלמד, כמנהג המקום. בזמן קצר הצטיין הילד בכשרונותיו הגאוניים, וביחוד בכח זכרון נפלא. ובהיותו בן שש קרא תרגום הפרשה לפני הקהל בשבת, בעת קריאת התורה, לפי כל כללי הדקדוק כמנהג תימן. בהיותו בן י"א היה כבר בקי בכל הלכות שחיטה וטריפות, והרב הגאון ר' שלמה אַלְקַארֵהּ ז"ל אב"ד בצנעא, סמך ידו עליו ונתן לו רשות לשחוט, כשזקנו הרה"ג ר' שלום ז"ל עומד על גבו, כי לקטן אסור לשחוט, אם אין גדול עומד על גבו.
בהיותו בן י"ב לא הסתפק בלמוד התורה שקבל ממורו זקנו הרב הגאון ר' שלום ז"ל, ושמע שעורים גם מפי הגאונים המפורסמים: רבי יחיא אלקהלאני הזקן, ורבי אברהם אַלְקַארֵהּ נ"ע, בשני התלמודים ובפוסקים, ועסק בתורה יומם ולילה בישיבת חברים, תלמידי חכמים מובהקים. שקידתו היתה נפלאה ולא היה מאבד רגע אחד מימיו לבטלה. וכן בהגיעו לי"ח שנים, כשנשא אשה בת טובים ממשפחה רמה, כמנהג המקום, והיו ריחים על צוארו, לא השתקע בעניני פרנסה, והיה עוסק במסחר רק שעות אחדות ביום, וגם זה רק אחרי הצהרים, ושאר זמנו הקדיש לתורה. לאט לאט נכנס גם לעסקנות צבורית. העדה הכירה, כי ברכה בו והטילו את עניני הצבור עליו. והוא בטוב לבו, לא מנע מהם את משאלותיהם.
בהיותו בן עשרים קבע למודו ביום בישיבת הגאון ר' שלום חבשוש מחבר שושנת המלך על הטורים, ובלילה בישיבת הגאון ר' חיים קרח נע"ג. אז הכירה העדה בו ויבחרוהו למנהיגם הרוחני. אבל הוא לא קבל את המשרה, כי אהב את למוד התורה ושנא את הרבנות. מספרים, כי בשעה שנבחר לרב בפעם השניה, נכנסו אביו וקרוביו לאספת הרבנים וטובי העדה, ולא הרשו לו לקבל עליו משרת רב.
והנה באה המלחמה בין תורכיה ובין האימאם. המלחמה הזאת הביאה הרבה צרות ועלילות על יהודי תימן, ולא נמצא עוד איש הראוי להיות מנהיג גם כלפי הממשלה. אז מוכרח היה להכניס צוארו בעול עבודת הצבור, והיה לרב לכל יהודי תימן ואגפיה. מאז נעשה הרב רבי יחיא ז"ל לתל תלפיות, שכל יהודי תימן פונים אליו, גם בשאלות ותשובות בעניני דת, וגם בענינים משפטיים שבין היהודים ובין הממשלה. והוא היה מצליח להשיב לאלה הלכה פסוקה וברורה, ולהגיש עזרה משפטית לכל הזקוקים לה. כל עשרים ושמנה השנים מיום שנבחר לרב עד יומו האחרון, היו שרשרת אחת של עבודה צבורית במסירות נפש אמיתית לטובת עמו. עבודה כבירה ליהודי תימן, עשוקי המשפט, להקל מעליהם עד כמה שאפשר את מצוקתם בעצתו, בפעולתו, בהשתדלותו ובעזרה חמרית ורוחנית.
ואלו הן מקצת פעולותיו ליהודי תימן, שכדאי לרשמן לזכרון עולם.
א. עניני העדה הנוגעים לרשות
בתימן חובה על כל יהודי בוגר לשלם מס גולגולת1. המס הזה הכביד מאד על יהודי הארץ העניים. ובחכמתו הרבה נלחם הרב המנוח בחרוף נפש והוריד שלשים וחמשה אחוז מהמס, והקל לעדה היהודית הרבה.
גזירת היתומים האכזרית שבתימן, לא נתנה מנוח לגאון הזה יומם ולילה, והקדיש לה כל כחו ומרצו. ויש לציין שבעצותיו המחוכמות, לא קרו כמעט מקרים רציניים של פגיעה ביתומים בצנעא ואגפיה2.
לפני עשר שנים3 באו מנהלי ההקדש המוסלמי בעלילה על היהודים בצנעא, שקרקע היהודים שייכת לואקף המוסלמי, ועליהם לשלם מס שנתי בעד כל מגרשיהם. העלילה הזאת היתה יכולה לעשות את כל יהודי צנעא לנטולי קרקע, ולא להשאיר להם אפילו זכות לגאול את הקרקע בכסף, כי אדמת הקדש אינה נגאלת. והוא נלחם ברוח בינתו הטובה נגד העלילה הזאת. ובהחלטת האימאם, שנטה תמיד חסד לרב המנוח, בוטלה העלילה. הפעולה הזאת הצילה את יהודי צנעא מהרס, וראויה להחקק לזכרון נצח.
ב. פקוחו על קופת הצדקה
מימי קדם נהוג בתימן, שהקצבים מכניסים העורות והחלבים לצדקה. כשנבחר לרב, מצא את הקופה ריקה. לא פנו לשועת העניים ולא עזרו להם מחסרון כסף. ולא עוד אלא שקופת הצדקה היתה עמוסה בחובות. כשנבחר הרב יחיא לרב, נעשה לאבי העניים. הנהיג סדר בעניני הקופה, העזרה לעניים עלתה פי עשרה וביחוד לצרכי יו"ט, ולבסוף נעשית הקופה לחי נושא את עצמו ושוחררה מכל חובותיה.
ג. עניני הנשואים ותקון המלבושים
המנהג בתימן, שעל החתן להלביש את הכלה ולתת לה תכשיטים. לאט לאט התחילו הדרישות להתגבר. בנות העניים היו מתחרות בבנות העשירים, והיו דורשות בגדי משי ותכשיטי זהב ויהלומים. הדבר הזה מנע מדלת העם את האפשרות להתחתן. המצב הגיע לידי כך, שהבחורים יצאו להפגנת מחאה נגד זה, לפני המנהיגים. הרב המנוח ז"ל הכניס את כל מרצו כדרכו, להסרת המכשול הזה. תקן תקנות קבועות, ובהשפעתו הגדולה קבלה העדה את תקנותיו השוות לכל נפש, ואשר ימרה את פיו יענש בכל חומר הדין.
ד. פעולותיו בבית דין צדק
כשהיו בעלי הדין עומדים לפניו ומכחישים זה את זה, היה חוקר ובודק ומוציא את האמת לאמתו. בכל הענינים שבשאר בתי הדין נוהגים להשביע, היה הוא מרבה לבדוק את בעלי הדין, עד שבהשפעתו היו מודים מעצמם, והדין היה נגמר בלי עדים ובלי שבועה. מספרים, שבכל זמן רבנותו, לא הגיעו מקרי הטלת שבועה עד עשרה, אם כי כל דין ודברים שבין יהודים בתימן נגמר תמיד אצל הרב. גם האימאם היה שולח אליו לפעמים בעלי הדין המכחישים, והוא היה מוצא דרך לדון דין צדק בלי עדים ושבועה. והאימאם היה תמיד מאשר את פסקיו.
ה. פעולותיו בגמילות חסדים
כרוב גדלו כן היתה מדת ענותנותו. כל אחד מבני עדתו היה בעיניו כאח מלידה. בשמחת כל אחד שמח, ובצערו הצטער. בהיותו מחונן כשרון פיוטי וקול ערב, היה מחדש פיוטים ושירים ערבים לשמח חתן וכלה4. כהלל בשעתו5 היה רוקד לפני חתן וכלה, ומבדח את לב הקהל. את כל אדם היה מקבל באהבה ובחבה כקרוב ממשפחתו. במצות נחום אבלים היה זהיר מאד, והיה מבלה אתם שעות אחדות לנחמם בדברים, וגם בעזרה כספית לאלה הזקוקים לזה.
אלה הם רק שמץ מפעולות רבינו, ענק הרוח, הרב הגאון רבי יחיא בן משה הלוי ז"ל. יהי זכרו ברוך ונפשו צרורה בצרור החיים. אכי"ר6.
1.
גִּזְיֵהּ, מס מיוחד על היהודים.
2.
בעניין זה כתב הרב יחיא עוּמַיְסִי זצ"ל בספר גנזי מלכים [כת"י. ומסגנון הדברים נראה שעניין זה נכתב בארץ] בזה"ל: "בעונותינו הרבים נתחדשה בתימן גזירה בימי אלאימאם יחיא, בעצת והסכמת החרוצה [הלשון קשה קצת. ועל פי פשוטה יש לפרשה במובן החלטיות, או במובן זריזות. ועוד יש לפרש שני פירושים: או שדימהו לכלב הנקרא חרוץ לשון כפי שכינהו רבינו בחיי בפרשת בא, והכוונה שהוא חורץ לשונו לדבר רע על ישראל. או שהכוונה לכנות לו שם חרוץ, שהוא מום בגוף הבהמה הנזכר בתורה (ויקרא כ"ב כ"ב) "עוֶרת או שבור או חרוץ", וגם זה הכוונה לכנותו בעל המום והוא לשון גנאי. הערת ת"ח אחד] משנֶה שלו (עבטלה) [עבדאלה] אלוזיר, שכל יתומים הנמצאים בישראל מאב ואם, יקחו אותם לדתם ויהיו ערבים. כי יש להם שכר גדול כמבואר בספריהם. והיו ישראל במבוכה גדולה. בפרט במקום בו שופט המדינה או המושל אכזר, על זקן לא ישא פנים ועל נער לא יחון. רבים מגדולי ישראל סבלו עבור זה יסורין. ויש יתומים נתפסו, ויש ברחו ונמלטו. היה לי עיון בעניין זה, מצאתי כי מנהג הישמעאלים משתלשל מימי קדם, כמבואר בפתחי תשובה בש"ע אה"ע סי' י"ג סעיף קטן י"ט. והמב"ה יציל כלל עמו ונחלתו אכי"ר, עכ"ל. ועוד האריך שם הרב יבי"ע בעניין נס שארע לו בעצמו בעסק זה של הברחת היתומים. וראה בספר פעולות צדיק עמ' רכ"ח-רכ"ט. וז"ל הרב פתחי תשובה שם: בתשובת שבות יעקב ח"ג סי' ק"ח נשאל, במדינת ישמעאל שיש תקנה קבועה משררה יר"ה, שכל פנויה שהיא מעוברת, אם אין כאן איש שמודה שהולד ממנו, ואינו מקדש אותה מיד כדמו"י בחופה וקידושין, אז הולד לוקחין לשררה ומגדלין אותו לחוקותיהם. על כן מהדרין (כלומר מחזרין) אחר פנוי אחד, שלוקח אותם ואומר שממנו היא מעוברת, ומכניסה מיד לחופה. והרבנים הקודמים התירו בלי פקפוק וכו' (ולא חששו לאיסור נושא מעוברת חבירו) עכ"ל הפ"ת. אלא שיש קצת חילוק בין הגזרות. שבשאר מדינות ישמעאל כפי שהובא בפתחי תשובה הנ"ל, היתה הגזרה על ילד שתוקי דווקא, אף שאמו חיה, ובתימן היתה הגזרה על ילד יתום מאב ואם דווקא, ואף שיחוסו ידוע. [ראה בספר משלי יעקב (מדובנא) פרשת נצבים משל ת"ט מש"כ בזה. הרב אלמוג שלמה אכלופי].
3
לאו דווקא עשר שנים, אלא עשרים שנה. העלילה על קרקע השכונה היהודית, התרגשה על הקהילה החל משנת תרע"ב, עת מסרו התורכים את ענייניה הפנימיים של תימן בידי הערבים. לכל העניין ראה בכרך ב' מעמ' רנ"ו ואילך.
4.
לא נראה שהכוונה לחבור מילות שירים ופיוטים. אלא לחדוש נעימות ולחנים לשירים הידועים. ואולי עבר המאמר עריכה לשונית של מדפיסי העתון (ראה להלן בהערה 6) והם ששינו, וראה להלן בעמ' פ"ה בהערה 24.
5.
במשנה בסוכה נ"א ע"א אמרו: חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים בפניהם באבוקות של אור שבידיהן ואומרים לפניהם שירות ותשבחות. ובגמרא בדף נ"ג ע"א: אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית הַשְּׁאוּבָה אמר וכו'. ובכתובות ט"ז ע"ב: תנו רבנן כיצד מרקדים לפני הכלה וכו' בית הלל אומרים כלה נאה וחסודה.
6.
נדפס בעתון הארץ י"ג תמוז תרצ"ב, ובשנית בספר שני המאורות ח"א בעמ' 135. הספד נוסף של מהר"א אלנדאף נדפס להלן בעמ' של"ה-של"ח. לפי הנשמע ישנו הספד נוסף ממהר"א אלנדאף, עדיין בכתב יד, על רבינו יחיא יצחק הלוי.
כתיבת תגובה