באחד ממחוזות תימן, במנאכה, מתגורר שבט גדול ושמו שבט איסמאעיליה. שבט זה שייך לכת השעיים האיסלמי ולו מנהגים ואמונות מיוחדים שאין לערביי-תימן, מכת הסונים. נהוג היה בשבט זה לתת מס מעשר מכל ירושה. מעשר זה נותן האב לפני מותו לראש הכפר השולט על כל הסביבה. לאות כבוד והוקרה היה צריך שליט הכפר לתת לאיש הנותן מרכושו לפני מותו תעודה חתומה על קלף שאותה יציגנה האיש במותו לפני השוער בגן עדן וכך יזכה לשבת בגן עדן וליהנות מזיו פניו של אללה. במות האב מחויב היה הבן לשים תעודה יקרה זו ביד אביו בקבר. כך עשו ימים רבים כל אנשי הכפרים של שבט האיסמאעיליים. כל אב שרכש תעודה זו בימי זקנתו האמין כי במותו יזכה לחיי אושר ונחת ובטחון בגן עדן. בתעודה מוזכרת ה"קעבה" היא האבן הקדושה בעיר מכה שאליה יבואו ואותה יקיפו צליינים מוסלמים מכל הארצות. העיר מכה וסלע הקעבה בתוכה היא כעין שער לשמים ובזכותה יזכה כל איש לשלוות-נפש ועונג בגן עדן עם כל הטובים והצדיקים. עשיר אחד הלך לעת זקנתו אל השליט ראש כפרו ואמר לו: "יא" סידי! הנה הבאתי מעשר מרכושי הרב אליך, אנא תן לי תעודה למען אדע כי יהיה לי טוב לאחר מותי ואשכון בגן עדן". המושל קיבל צרור כסף וזהב גדול ונתן לאיש תעודה חתומה ושלח אותו בכבוד רב. שב האיש לביתו שמח, הראה את התעודה לבנו יחידו ואחר שמר אותה בארגז. אמר לבנו: "אל תשכח, בני יקירי, לשים תעודה זו בידי לעת מותי ואללה יצליח דרכך". עברו ימים רבים והאב מת וקברו אותו בלי תעודת הגן עדן, הבן שכח את צוואת אביו. בן יחיד זה לא הלך בדרך אביו הטוב. לימים בזבז את כל הון אביו עד הפרוטה האחרונה. כיון שכך, התהלך קודר ורעב ולא ידע מאין יבא עזרו. כל רעיו שהתהוללו עמו בתענוגות בימי עשרו עזבו אותו ואיש לא הטיב עמו בימי צרה ומצוקה. יום אחד חפש בארגזו של אביו וראה את התעודה, כליותיו יסרוהו שלא קיים צוואה אביו לתת בידו את זו בשעת הקבורה. "אוי לי! – קרא – מי יודע כמה סובל אבי שאינו בגן עדן, חוטא אני, חוטא גדול". כך דבר אל נפשו יום יום הבן וצרתו היתה כפולה ומכופלת. באחד הימים פגש אותו מכר שהיה ידידו של אביו ושאלהו מדוע פניו כה קודרים ומדוע כחש בשרו. ספר הבן ליהודי, ידיד אביו, את קורותיו מאז מת אביו ועל מר נפשו שלא שם את התעודה ביד אביו המת. היהודי ידע מה תפלה אמונת-הבל זו של התעודה, פנה אל הצעיר ואמר: , 'אל ייעצב לבך, יש לי עצה טובה לך ואם תעשה כך תצליח". אמר לו הבן: "מה תושיע, ידיד אבי, ואני חוטא גדול, את רכוש אבותי אבדתי בדרכי הרעה ולא די בזה, הוספתי עוון על פשע, לא פדיתי את נפש אבי היקר ירחמהו אללא!" אולם היהודי הרגיע אותו בדברים רכים ואמר לו: "הגד לי, בני, מי בא מגן עדן וספר על חייו שם? איעצך עצה טובה, תעודת אביך שמצאת תציל אותך. בזכות תעודה זו עוד תשוב ותתעשר אם אך תטיב את דרכך, בעזרת אלהים. לך אל המושל עם התעודה ואמור לו כך: שליטנו הנכבד! אבי בא אלי שלש פעמים בחלום, פניו לבשו קדרות ואמר לי: "בני! השר בגן עדן לא רצה לקבלני אף כי התעודה היתה קשורה בידי. הנה התעודה שלך חותמך ופתילך ועתה, מושלי, החזר לי את הכסף שאבי נתן לך שלא אגלה לאיש כי תעודתך לא נתקבלה בגן עדן". וכך עשה הבן, שמע המושל את דבריו, הסתכל בתעודה והרהר בלבו: "אם יוודע שתעודתי לא תצלח למתים לא יתנו לי האנשים כסף תמורת תעודה". פנה אל הצעיר ואמר: "אתן לך את הכסף אך אל יוודע לאיש ענין זה". הבן נשבע שישמור סוד, לקח את הכסף והלך ובלבו הודה כל הימים לידיד אביו שנתן לו עצה כה טובה. מאז חדל העלם להתהולל והלך בדרך ישרה, נשא אשה וחי בשלוה כל ימיו. אותו איש יהודי שיעצהו היה איש נבון. וכאן יש להוסיף כי תרבותם וחכמתם של יהודי-תימן עלתה בהרבה על תרבותם של גויי-תימן.
23
ינואר
כתיבת תגובה