היה נמצא בתימן בכמויות גדולות, והיה מכונה בשם "חוּמַר". צורת הפרי כתמר, ומכאן שמו. הציפה, המהווה כ50%- מהפרי, הייתה משמשת לאכילה כתבלין חמצמץ, הנותן טעם בתבשיל ומתאבן; ובצורת משרה לריכוך מעיים, לטיהור הדם ולניקוי המעיים מתולעים וטפילים.
היו משרים פרי במים למשך לילה, ובבקר היו שותים את המשרה כדי לנקות את המעיים מהמותרות. לטיפול בצרבת היו מבשלים במים תמרהינדי עם מעט שד'אב וסגל תלת גוני, שותים את המים ואוכלים את התערובת בכל יום קודם כל ארוחה עד לריפוי.
בתימן השתמשו בחומר זה גם לניקוי התכשיטים, וכך מספר לנו חמי הרב שלמה צפר ז"ל בספרו: "וכן היו עוד משתמשים בו הצורפים כדי להבריק את כלי הכסף, ואני הייתי עובד בצורפות בתימן. וגם בזה השתמשנו לניקוי הכסף ולהברקתו, והוא פעיל מאוד בגלל החומץ שיש בו בריכוז גבוה. ועוד היינו מוסיפים על זה מלח ומשאירים אותו כמה ימים, והוא עוד נהיה חמוץ יותר ופועל טוב לנקות כל מיני חלודה מהכסף ומתכשיטים שונים".
תָּמָר
התמר היה נחשב כפרי מזין, המיטיב עם כל האוכלוסייה, גדולים כקטנים, נשים וזקנים, מניקות והרות. היו נותנים אותו במקרים של אנמיה ועצירות, וכן במקרים של תשישות או אחר מחלה. התימנים החשיבוהו גם כפרי המטיב עם טחורים, ולצורך ריפוי היו אוכלים אותו על קיבה ריקה בבקר ולפני השינה, כדי שהגוף ירוקן את עצמו ויטיב עם זרימת הדם. התמר היה נחשב כפרי שמחזק כו"ג, והיו נותנים אותו לנכשלים עם ערק תאנים.
בתימן היה נהוג לעשות ממנו, מהתאנים ומסוכר תרופה לחיזוק כו"ג.
כיצד היו עושים?
מספר יחיא אקצ'ע בספרו "מדע הריפוי בתימן": "היו נוטלים צימוקים ותאנים, רוחצים אותם היטב, יוצקים סוכר ושמים מים באופן שיכסה את הפרות עד לגובה פי החבית, אוטמים אותו היטב, משמרים אותו בקרקע למשך שלושים יום; ואח"כ מוציאים מן האדמה, מסננים ושותים".
לפי עדותו, זה היה יעיל מאוד, הן לצעירים והן לזקנים. למטרה זו יש שהיו כותשים תמרים, תאנים, צמוקים, אגוזים ושום, מערבים בדבש ואוכלים כפית, בקר וערב.
כתיבת תגובה