הרה"ג שלמה צדוק שליט"א
רב השכונות הדרומיות בני ברק, ראש כולל מגן אברהם ומח"ס בארות שלמה
תמכתיך בימי"ן צדק"י
זכרונות מפי אבא מרי הרה"ג רבי אברהם צדוק זצ"ל
הן אמת שזה קרוב לחמישים שנה, בזמן שהיינו במחיצתו של אבינו הרה"ג רבי אברהם ב"ר שלום צדוק זיע"א, רב ומו"צ לעדת יהודי תימן בחיפה והמחוז, זכינו לשמוע מפיו מעשיות, סיפורים, אימרות וחידודי תורה ממה שראה ושמע מפי גדולי התורה אשר היו בתימן, ואחד מהם מי שהיה האיש המרכזי בגולת תימן, אב בית הדין והרב הראשי, הלא הוא הגאון רבי יחיא ב"ר משה יצחק הלוי זיע"א, אשר היה המוציא והמביא לכל העניינים של היהודים בתימן.
בין השאר שמענו מפי אבא מרי, איך מהר"י יצחק הלוי הנהיג את הקהילה ביד רמה ובתבונה רבה ביותר. הוא כיהן כראש הקהילה וכחכם באשי במשך עשרים ושבע שנים, משנת תרס"ו עד יום אסיפתו בשנת תרצ"ב, ומילא את תפקידו בהצלחה רבה למעלה מן המשוער. הוא ידע לדבר ולייצג את עמו בהוד והדר. המלך הסדיר לו כניסה מיוחדת וצדדית אל הארמון. כאשר היה הרב בא לייצג את היהודים, או לתבוע את עולבונם מהמתנכלים המוסלמים, ובראשם השליטים המוסלמים, אשר שנאו את היהודים, היו הדלתות נפתחות לפניו1. הוא ידע לדבר ולשכנע את המלך לטובת אחיו בני ישראל, ללא חת, ולא נח ולא שקט עד אשר השיג את מבוקשו, כי אלהי אברהם בעזרו.
במיוחד התחנן ועמד נגד הגזירה של תפיסת יתומים לשמד המוסלמים. כן עמד לימין היהודים שביקשו להגר מתימן ולעלות לארצנו הקדושה, שינתן להם התר למכור את רכושם. כמו כן עמד בתוקף נגד שליטי תימן אשר תבעו ופסקו כי שטח הרובע היהודי בצנעא שייך לוקף, דהיינו ההקדש המוסלמי, ועל היהודים לפנות את הרובע, או לשלם דמי חכירה טבין ותקילין. הרב הנזכר השקיע עצמו בנושא זה, והוכיח מתוך תעודות ומסמכים שונים, שהרובע בנוי על קרקעות אשר רובן כבר נרכשו ביושר בדורות הקודמים. באשר למעט הקרקעות שלא נרכשו, טען שהן בטילות ברוב השטח הנרכש כדין. ומכל מקום ביקש מהאימאם, שיואיל למכור ליהודים את מעט הקרקעות לפי ערכן. כך עבר כל הרובע לרשות הקהילה היהודית כחוק, ונאלמו שפתי כל המערערים1*.
נוסף לכך, היה הרב משתתף באופן אישי באבילותם ובשמחתם של בני הקהילה. בכל שמחה שאירעה במשפחתנו, היה סבי2 שולח את אבי להזמין את כבוד הרב הראשי, כדי שהמסיבה תהיה מכובדת בהשתתפותו. פעם אחת, כשבא אבי להזמין את הרב למצות מילה, שאלו הרב: מה כבר הכינותם, האם גם בשר תֻּרְנְגּוֹלֶת3 (שלא היה בשפע)? כך שהרב לא מיהר לסגור את הגמרא מסכת יבמות שהיה לומד בה בעת הזמנתו, אלא לאחר שידע כי מיד עם בואו הוא ימול את הבן, ולא יצטרך להמתין ולהתבטל מלימודו.
כמו כן, כשהיו לסבי שאלות למעשה בהלכה, היה שולח את אבי אל הרב לקבל את תשובותיו. אבי היה אז נער קטן. היה יהודי ממשפחת אמידים שקינטרו, וגם ידיים שלח אליו. אבי רץ להתלונן על כך בפני הרב, והרב עם כל המעמסה של הנהגת הקהילה, יצא אל אותו האיש, ולאחר שהודה במעשה צעק עליו: תחת אשר תכניס אותו לביתך לארוחה, כי יתום הוא4, ונאמר כל אלמנה ויתום לא תענון, אתה עושה בהיפך? והוסיף להטיף לו עוד כמה דברי מוסר והשכל.
הרב היה ראש המדברים והמוכיחים בכל דבר שבקדושה, ומאידך ידע לכבד ולהוקיר אחרים. הוא היה מוכיח את הציבור על צניעות הנשים, ומזהיר שלא תשהינה ברחוב ללא צורך. כמו כן עמד בכל תוקף על הפרדה מוחלטת בין אנשים לנשים במסיבות, כפי המנהג. כשנודע לו על נשים או נערות הנמצאות שלא במקום הנשים, היה מתפנה מכל עיסוקיו וניגש למקום, ומיד עם בואו היו חוזרות למקומן היאה והיפה להן, בבחינת כל כבודה בת מלך פנימה. כך היתה דאגתו לקדושתו ולטהרתו של עם ישראל. פעמים היה מוכיח אדם בדיבורים היוצאים מן הלב, ויש שהוכיח במבט ארוך ללא כל דיבור.
כמובן, את רוב השאלות להלכה למעשה, היו יהודי צנעא מגישים לפני הרב הראשי. הרב היה עונה בעצמו גם לשאלות של אנשים פשוטים ואפילו של ילדים, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. השאלות היו הן בענייני שחיטה וטריפות, איסור והתר, והן בענייני בתי הכנסת ובתי המדרש, ואפילו בענייני סעודות המצוה, כגון מי ראוי להיות משורר שם. הכל היה נעשה על פי עצתו והדרכתו. זאת מלבד השאלות החמורות בענייני קידושין וגיטין, חושן משפט וכו'.
כשאירע דין ודברים מי ראוי יותר להיות שליח ציבור, הרב צידד: א'. יראת שמים. ב'. מי שרצוי לקהל. ובודאי מי שקולו ערב, הוא רצוי. והיה אומר: אם בסעודת מצוה שעורך אדם בביתו, הוא מעדיף משורר שגם קולו ערב, שירומם את המסיבה, דבר המוסכם בקהילה, קל וחומר בבית ה', שיש להעדיף שליח ציבור שגם קולו ערב5. הרב היה שמח בזה שאבא מרי שימש שליח ציבור לאמירת פיוטי הבקשות בלילות שבת קודש בבית הכנסת אלשיך, במיוחד לבחורים רווקים.
כאמור, בית המלך היה פתוח לפני הרב. כשהיה צריך לפעול למען כלל הקהילה או אפילו למען יחיד הנרדף על ידי מוסלמים, היה בא אל המלך ומתריע על כך, ובכבוד ובגאון דורש את כבוד עמו. לפעמים היה לוקח עמו מלווים מבני הקהילה, לצורך העניין. במקרים קשים, היתה דרכו לשבת תחילה עם נכבדי הקהילה, לשם התייעצות, מה לומר בבית המלך, וכיצד לומר, כדי שהדברים ישפיעו ויכנסו בלב המלך. מתוך הנסיון שצבר בעבודת הקודש, השתדל לקחת עמו אנשים שתקנים, כדי שלא יאמרו בבית המלך דברים שאינם צריכים להיאמר.
כל השדרי"ם אשר באו מארץ ישראל או ממקומות אחרים, היו נפגשים עם הרב, גם לשם הדרכה, לנחותם הדרך, מה ידברו וכיצד. הרב היה רגיל להזהירם, שיש אזנים לכותל, ושעיני המוסלמים הרשעים שונאי היהודים וכן השלטונות בולשות אחריהם.
יום פטירתו לגנזי מרומים, היה יום אבל כבד לכל הקהילה היהודית בתימן. אחרי ארונו הלכו כל בני הקהילה, מלבד הנשים. רבים ספדו לו מספד גדול, על כי אבד רבם ומנהיגם של עם ישראל, בתימן ובצנעא רבתי ובכל הגלילות. זיע"א ותנצב"ה.
1.
ראה לעיל בעמ' קס"א הערה 16.
1*.
לכל העניין ראה בכרך ב' מעמ' רנ"ו ואילך.
2.
הרב שלום צאלח.
3.
כלומר האם סיימתם את כל ההכנות למילה, באופן שלא יתבטל מלימודו.
4.
הרב אברהם צדוק התייתם מאביו בילדותו. תולדותיו נרשמו בידי בנו הרה"ג ינון צדוק שליט"א בספר בארות שלמה לבנו הרה"ג שלמה צדוק שליט"א (מחבר מאמר זה) אבן העזר ח"א עמ' ש"ח-שי"א. שוב ראה אור בעריכתי בשנת תשס"ו קונטריס זכור לאברהם לזכר הרב אברהם ב"ר אהרן הכהן והרב אברהם צדוק, ושם אודותיו באריכות.
5.
ראה להלן בעמ' רע"ג.
כתיבת תגובה