משנת תרפ"ה התחילה התבואה לעלות במעלה עקרבים מחוסר גשמים וכו' וכו'. ובאו מים עד נפש, ונתקיים מקרא שכתוב בבוקר תאמר מי יתן ערב וגו' מפחד לבבך וגו'. והיינו מתקבצים שני וחמישי בכל שבוע בבתי כנסיות הגדולות, ולבית הקברות הלכנו להתפלל, פעם פה ופעם פה, עד שהרטבנו עפר בית הקברות מדמעותינו מגודל צערנו. וכשעומד הרב שיחי"ה [רבינו יחיא יצחק הלוי] ומתחיל שבט יהודה בדוחק ובצער וכו', כל העם גועים בבכיה עד שיתפרקו כל איבריהם. וכשאומר מקוים ישועתך אבות ובנים, מרימים קולם מאד בבכי מזקן ועד נער. ואומר לפניהם דברי כיבושים: אחי, רבותי, לא צעקות ובכיות לבד מועילים לנו, אלא אם כן נחזור ממעשים הרעים שבידינו, לא נאמר באנשי נינוה וכו'. ומזכיר להם דחקם וצערם, ועולה על הכל עול הגלות המר והנמהר, וזה כמה שנים למאות ולאלפים ואנחנו לא נושענו, וכאלה רבות.