לפני הרבה שנים חי מלך שהיה אכזרי מטבעו ומובן שעמו לא אהב אותו. באחד הימים נטשה מערכה כבדה בינו לבין היהודים, אנשי המלך השתמשו בכידונים ובחרבות והיהודים בקלעים ובאבנים, כי לא היה להם נשק אחר. כעבר כמה ימים נגמרו האבנים והיהודים התחילו לידות חול וחמר. פעם פגע גוש עפר קטן בעיני המלך אנשיו הפסיקו את הקרב כדי לטפל בעיני מלכם. הם הזמינו את טובי הרופאים אך לא מצאו בעיני המלך אף גרגיר חול אחד. איש לא הבין מדוע חולות ואדומות כדם עיני המלך, ומדוע מוכרח לגרד ולשפשף אותן יומם ולילה. המלך האכזר פקד להרג את כל הרופאים שלא הצליחו לרפאו, והודיע שהמרפא את עיניו יזכה לעושר  ולכבוד גדול.

יום אחד הופיע לפני המלך אכר אחד יהודי ואמר, באתי לרפא את עיני המלך, נכנס המלך עם האכר היהודי לחדרו צוה על המלך לפשט בגדיו מעליו אחר כך נגע בבטן המלך ואמר בצער, מלכי אל תשים לב לעיניך, כי בריאות הן שי לב לבטנך השמנה, כי נחש שוכן בתוכה, והוא גדל מיום ליום, נתן האכר למלך בקבוק קטן מלא משקה ואמר לו, שלש פעמים ביום תמרח את בטנך, וכך במשך שבוע ימים ביום השמיני ימות הנחש. המלך עשה כן ובינתיים לא שם לבו לעיניו החולות ולא הוסיף לגרדן ולשפשפן כי כבר הנחש הציק לו מאד. כעבר שמנה ימים בא האכר למלך, והנה עיניו הבריאו, והיהודי אמר למלך, אל ישים אדם לב לנחש, כי בטן המלך בריאה ובינתיים הבריאו גם עיניך. הבין המלך את חכמת האכר שתחבולותיו הפסיקה את הגרוד ואת השפשוף והוא הרים את כבוד האכר והעשירו, ומאז היו היהודים אורחים תכופים בחצר המלך כי הכל ידעו היהודים עם חכם ונבון.