סלימאן נולד בבית-סלם בערך במחצית שנת התרע"ז (1917) כשנה לאחר שהוריו ואחיו (שמואל ודאוד) שבו מן המסע הכושל לארץ-ישראל. בשעה שחזרו ר' יחיא סלימאן נוכח לראות, כי מוסלמי בית-סלם החריבו את ביתו עד היסוד, וגם שדדו את הקורות, שהחזיקו את תקרותיהם של בית-הכנסת ו"המדרש". בנסיבות אלו ובשל התמעטות יהודי בית-סלם, שהבוגרים שבהם לא הגיעו למניין עשרה, נשארו בית-הכנסת ו"המדרש" בחורבנם כעשרים שנה. מארי יחיא קנה לו בית אחר במקום ביתו ההרוס, ובאחד משני חדריו שיכן את ספרי התורה, ועשה את החדר בו שוכנו לבית-כנסת לעת מצוא. בין ספרי התורה היה ה"ספר המקודש", ובשל קדושתו נמנעו הוא ובני משפחתו מלישון בחדר זה, ולמעשה אף חששו מכך. באחד מימי שישי הגיעו עוברי-אורח יהודים לכפר, וכמנהגם חלקו ראשי המשפחות את האורחים ביניהם. שעה קלה לאחר סעודת השבת התכוננו בני הבית לשינה, ומארי יחיא סלימאן הכין לאורחו מקום לישון באותו חדר בו נהג לישון יחד עם בני ביתו. כפי הנראה, האורח התבייש לישון באותו חדר בו ישנו מארחו ואשתו למרות שגם הילדים ישנו בו. כיון שכך בקש האורח להניח את מצעיו בחדר, ששימש כבית-כנסת, ובו היו נתונים ספרי התורה. "לא תוכל לישון בחדר זה", אמר לו מארי יחיא, "יש בו ספר מקודש, הוא לא יניח לך לישון". "אם כן אפוא, לא אישן" התעקש האורח. הוא נטל ספר וישב ללמוד. שעה ארוכה למד, אך בהמשך נעצמו עיניו מרוב עייפות והוא נרדם. "מארי, מארי", נשמעו צעקותיו הנפחדות באמצע הלילה, והעירו את בני הבית. "מה לך?" שאל מארי יחיא, שקם בחפזה מעל יצועו. "נרדמתי תוך כדי לימוד", אמר האורח, "ולפתע נשא אותי כח מסתורי והשליך אותי מפנים בית-הכנסת אל מחוץ לסף דלתו". "אמרתי לך שלא תוכל לישון כאן" אמר ר' יחיא לאורח, שסוף סוף השתכנע לשכב לישון יחד עם בני משפחת מארי יחיא.