לק"י

לג'אדי עימראן היקר לי מכל!

סבא שלי, רציתי לכתוב לך מכתב מרחשי ליבי שחבויים שנים, ורק היום אני מצליח להוריד את רגשותיי לכתב.
האמת שכתבתי אותו לפני כמה שנים והיה חבוי אצלי, אך כיוון שבשבוע שעבר באת אליי (בחלום) ועוררתני, החלטתי להוציאו מהגניזה שלי ולהביא לך אותו, ורק עכשיו שיניתיו קמעא.

ואם תשאל מדוע לא מסרתיו לך?
הסיבה היא פשוטה, כיוון שמשפחתינו לא רגילה להביע רגשות, ולא מרוע, פשוט זה הסגנון חיים שגדלנו והתרגלנו, וכש"כ אתה שאתה בן-אדם, סליחה טעיתי בלשוני לא בן-אדם "אריה", שגידולך מארץ אחרת ויש לך עמוד שידרה כזה חזק שאף אחד, לא משנה מה יהיה, לא יוכל להזיז אותך כמלוא נימה מהמסלול בו אתה צועד.

משא"כ אנחנו כאלה חלשלושים לעומתך, שאם מישהו לא חייך אלינו ולא אמר לנו בוקר טוב כבר כל היום משתבש.
ולכן כיוון שאינך מכיר דפוס חיים כזה אם הייתי מגיש לך את המכתב היית קורע אותו, בז לו, מסתכל עליי בעיניך החודרות ולא מצליח להבין מה אני "מבלבל את המח", וסביר להניח שהיית חושב שאני בא להתחנף אליך בכדי לקבל ממך משהו גשמי. לכן שמרתי את המכתב לעת כזאת שאינך בין החיים ואז אוכל לומר לך תודה בלי שום נגיעות.

אז לגופו של המכתב:

סבא שלי, תודה שלימדת אותי מסורת אבות שבכל מקום שהייתי או התארחתי, גירסתי בפי ולא בושתי.

סבא שלי,תודה שתמיד חיבבת אותי וקירבתני אליך בחום ומעודי קטן דאגת שאהיה צמוד אליך כל הזמן.

סבא שלי, תודה שקנית לי את החומש בראשית הראשון שלי.

סבא שלי, תודה שלימדת אותי חכמת חיים ומעלת השתיקה מה היא.

סבא שלי, תודה שלימדת אותי פרק ב"שלום בית". אני זוכר בתור ילד קטן איך סבתא ע"ה הייתה שולחת אותך למכולת של לוסקי או תורג'מן לקנות חלב ושמנת, היית קונה וחוזר עם הדברים, ואז סבתא הייתה אומרת "עימראן שכחתי צריך גם מרגנינה", היית הולך שוב וקונה וחוזר. ושוב פעם "עימראן! צריך לחם שחור" ואני בתור ילד קטן עומד מהצד ומסתכל וכבר אני מתעצבן ואומר בליבי "נו באמת סבתא, תני לבן-אדם לחיות. כבר הלך וחזר שלש פעמים בשמש", אבל אתה בלי אומר ובלי דברים פשוט עשית פרסה והלכת שוב למכולת, דוגמא זאת ועוד רבות אחרות חקוקות בליבי.

סבא שלי, תודה שפעם הלכנו ביחד למנחה וערבית אתה ברגל ואני באופניים האדומות הקטנות עם הסבל, ובלי לשים לב בדיוק בסיבוב ליד המשטרה הישנה, נתקעתי בעגלה עם ילד בתוכה, ולמזלי הרע אימו של הילד פתחה עליי בצרחות באמצע הרחוב, חשבתי באותו רגע שטוב מותי מחיי ושרק תבלע אותי האדמה. אך למזלי הטוב פתאום הופעת מאחוריי ובלי להתרגש טפחת לי על הגב ואמרת לי: "אל תעצור- תתקדם תתקדם"
סבא אין לך מושג אחרי שנים, כמה הטפיחה והמילים האלו נתנו לי כוחות במהלך חיי.

סבא שלי, תודה שגרמת לי שבכל פעם שאני שומע ניגון של אשמורות (סליחות) גופי מתמלא צמרמורות, ואני חש את הקור של ארבע לפנות בוקר שהיינו הולכים יחדיו "לאלכניס" (לבית הכנסת), שהיית מתחנן לפני קונך.

סבא שלי, תודה שפעם התפארת בי בפני חברך שבא לכאזן איתך ויצאתי מהמקלחת ואמרת לו: "אתה רואה זה הבן השישי שלי.

סבא, אין יום שאני לא חושב עליך, לפעמים הייתי רואה אותך הולך בבוקר לכולל ואפילו לא אומר לך שלום. הייתי רק מציץ ומתבונן בך, בהליכתך, בתנועתיך במקל (המיותר) שבידך ומתמוגג משמחה.

סבא שלי, תודה שגרמת לי שכל שבת "בסעת אמנחה" (בשעת המנחה) מהדהד באוזניי קולך הערב בניגון רש"י.

סבא שלי, תודה על התפילין שקנית לי לבר מצווה.
אני אגלה לך היום סוד! יש לי בתוך הקופסא של התפילין של יד תמונה שלך.

סבא שלי, דע לך שבימי בחרותי היו לי ניסיונות קשים מאוד ברוחניות ובנטישת הדרך וכל פעם שכמעט ומעדתי דמות דיוקנך היתה ניצבת מול עיניי ומסייעת לי שלא אפול.
היום ברוך הוא וברוך שמו הי"ת ריחם עליי וזיכה אותי ב-6 בנים שזכו להיות על ברכיך, שכל יום שאני לומד איתם אני מחשב בליבי איך להעביר להם את המסורת הנפלאה שמסרת אתה לי, שנמסרה לך מדורי דורות.

סבא שלי, תודה שלימדת אותי שלא תמיד צריך לדבר ואפשר גם במבטים להעביר מסרים.
תודה שלימדת אותי מה זה "שליטה עצמית".

כל שבת הייתי מביא את סלימן סלומי ז"ל מביתו לבית כנסת "מנוס" ופעם במנחת שבת באמצע הדרך ליד המעקה עם המדרגה האחת בכניסה לבית של מרגלית הוא נפל אחורה והיה מוטל שוכב על גבו על הרצפה מחמת שחצי גופו היה משותק ואני צרחתי "סבא"!!
האמת שאני חושב שזה היה אחד הרגעים הכי מפחידים בחיי ושמעת קולי ויצאת מביהכנ"ס החוצה, לא יודע איך היה לך את הכח להרים אותו ולהעמידו על רגליו ואח"כ הרגעת אותי כאילו כלום לא קרה.

סבא שלי,  תודה שהיית לוקח אותי אתך להתארח שבתות לכל מקום.

אני זוכר איך הייתי רוצה לשמח אותך בכל מיני תחבולות של ילד, אחרי שהייתי מתעורר בשבת בבוקר מקול ניגונך הערב של "אדון העולמים בעל הרחמים" תוך כדי שהיית נועל נעליך בכסא של הטלפון המיוחד לסבתא, היינו שותים ביחד נס קפה, האמת, זה אותו נס קפה של "עלית" של היום, אבל זה היה הנס הכי טעים שטעמתי בחיי!

טועמים ביחד כובנה עם סמנה מנצנצת מעליה, הייתי כאילו מתעכב ואתה היית מתקדם לביהכנ"ס, ומיד אחרי שהיית יוצא, הייתי חיש קל מהרה רץ ומקצר דרך בית ספר "שאולי", מגיע לביהכנ"ס מתעטף בטלית גופי וראשי, וכשהיית מגיע לביהכנ"ס היית כבר רואה אותי כך, ובלא לומר מילה היית מתיישב לידי, אך הרגשת הגאווה והנחת רוח הייתה מועברת אליי באוויר.
אלו רגעי אושר שרק שנינו ידענו עליהם עד הרגע.

סבא יקר שלי, לא מש מאפי הריח של הבושם שלך שהיית שם ביום שישי, כולך קורן לאחר שסידרת את "סימניך" (פיאותיך) היפות עם שמן תינוקות ומכואט, כחול בעיניים, טלית על כתפך, ממש מלאך ה'.

סבא שלי, תודה שלימדת אותי שלא כל דבר צריך להבין באותו רגע, שהייתי שואל אותך: "למה ככה?" היית עונה לי "קול הכדי!" (תגיד ככה!), היום אני מבין איזה מסר עמוק יש במילים האלה.

יש מסורת!!

ככה קיבלנו, תגדל תבין, תחפש מקורות, אבל בכל מקרה ככה עושים ואין לשנות.

סבא שלי, תודה שלימדת אותי אהבת הבנים מה היא. פעם דיברנו על איזה נושא בגג, אמרתי לך "אבל סבא", אמרת לי ב-5 מילים: "הבנים שלי ישרים – והבנות טובות!".

שאלתי אותך "תגיד סבא, כשהייתי בחור ועושה לפעמים שטויות, למה אף פעם לא הערת לי?"

ענית לי "לא רציתי לפגוע", איזה עוצמה של תשובה.

עד היום הריח של ה"ראשית חכמה" בכתב רש"י עולה באפי בשבת בבוקר, כאילו אני עכשיו שונה אתך ביחד תוך כדי שסבתא עורכת את השולחן לקידוש היום.

סבא, את ליל הסדר עשינו השנה אצלי בבית ואיך שהתחלתי את נעימת "תרומה הבדילנו", עיניי התחילו להתנוצץ והרגשתי כאילו קולך יוצא מגרוני.

פעם שאלתי אותך "סבא, איך אני יכול לשמח אותך?"
עניתי לי "תהיה דוגרי" איזו תשובה אופיינית לך.
אז החלטתי להיות דוגרי ולכתוב לך את מכתב האהבה הזה.

סבא, לסיום- תודה על ילדות נפלאה, תודה לה' שזכיתי לגדול ולחסות בצלך הענק.

במכתב המקורי כתוב "יה"ר שנזכה לראותך בריא אולם לעוד שנים רבות, נעימות וטובות"
ועכשיו שיניתי: "יהי רצון שנזכה לחזות בפניך ההדורות בתחיית המתים".

באהבה שאי אפשר לתאר, הערכה, הוקרה והערצה ענקית
נכדך, תלמידך, מוקירך, ממשיך דרכך
צעיר, קל שבקלים, רפש וטיט, עפר אני לרגלך סבא.

על החתום – אמירי

נכתב ע"י ר' אמיר צברי הי"ו
לע"נ סבו מארי עמרם ב"ר שלמה צברי זצ"ל במלאת 10 שנים להסתלקותו.

נלב"ע בהיותו בבית המדרש בערש"ק לסדר "והיה כי תבֹא" כ' אלול התשע"ה, בשנת צ"ב לחייו.