ילד אחד גנב תרנגולת מחצר אחד השכנים והביאה לאמו. שמחה אמו על הביצה שהביא ואף שנודע לה מה קורה, לא גערה בבנה ולא הורתה לו להחזיר לבעליה; אדרבא, היא שבחה אותו וצותה אותו להתמיד במעשהו ולהביא לה מאשר תשיג ידו. מפעם לפעם הגדיל בנה בגנבותיו וכשגדל הפך להיות שודד מסוכן. לימים תפסוהו חיילי המלך בשעה שניסה להתגנב אל בית המלך ואסרוהו. הוא הועמד למשפט ונגזר עליו מות בתליה. רגעים מועטים קודם שיובילוהו לתלייה שאלוהו מה בקשתו האחרונה קודם מותו. "הביאו לי את אמי, כדי שאנשק את לשונה בטרם אמות", ענה לתמהון השומעים. אף על פי כן מיהרו החיילים להביא אמו ודרשו ממנה להוציא את לשונה כמצות בנה. משהוציאה האם את לשונה מיהר בנה ונשך אותה עד שנחתכה לגמרי ואחרי שניגר דמה שעות אחדות מתה.

"מדוע עשית כך ?" שאל המלך את השודד, סקרן לדעת מהם מניעיו. "לשונה היא שגרמה לי להגיע עד עמוד התלייה, אלמלא שבחה את מעשי ועודדה אותי לגנוב, לא הייתי נעשה שודד ולא הייתי מזיק את הבריות'" ענה השודד. "אם כן איפוא, לא בך האשמה, כי אם בה", אמר המלך ושילח את השודד לחפשי.