ערב ט"ב מתפללין מנחה בעוד היום גדול כדי לילך לסעודה המפסקת ונופלים על פניהם במנחה וה"ה אם חל ט"ב מוצאי שבת אומרים במנחה צדקתך, ומ"ש ש"ע ריש סי' תקנ"ט (באותיות גדולות) שלא לומר צדקתך אינה דעת הש"ע אלא דעת רמ"א ובמדוקדקות כתוב באות דק ובסוף סי' תקנ"ט שנאו ההגה כן ודעת הש"ע אינה כן עיין הלקט ח"ב סי' קל"ט וכ"כ במהרי"ל בהגה"ה בשם מהרא"ק ועיין לקמן בסדר שחרית דט"ב מ"ש שם:
בערב ט"ב יסעוד סעודה המפסקת מבעוד יום ויזהר שלא לאכול שני תבשילין ולא ישבו ג' לאכול ביחד כדי שלא יתחייבו בזימון, וצריך לישב ע"ג קרקע בשעת הסעודה כאבל:
ואחר גמר סעודתו יקח פרוסת פת ויטבלנה באפר ויאכלנה ע"ש הגרס בחצץ שיני והכי איתה בירושלמי וברבות איכה. וז"ל רב מן דהוה אכיל כל מאכלים הוה נסיב פיתא חד פחים בקטמא ואכיל ואמר דא היא סעודת ט"ב :
והנה כל משכיל ידע כי אף שהיו נוהגים נשיאותם בפני הבית השני ועכ"ז אעפ"י שלא היה צום באותו זמן כי עדיין היה קיים . אפ"ה היה סועד עתה שלא לשום צום כיון דקרי להו פסוקא ששון בזמן שאין גלות. אפ"ה היה לוקח אח"כ חד פיתא פחים בקטמא לזכר בית ראשון אשר נחרב בעונינו:
והנה אם רב שהיה הבית בנוי בימיו וששון ושמחה ימצא בה ואפ"ה היה עושה זכר לחורבן הראשון ומיצר ודואג אעפ"י שהיה גדול ומלומד בתענוגים כי אין מחסור ליראיו. מה נעשה אנן יתמי דיתמי העמוסים בצרות צרורות על שכמינו ואין מקדש והן גלות ארך. עאכ"ו שיהיה כ"א מיצר ודואג וכך ראיתי לאבותי נוהגים ואוכלים פת זה בבכי בעינים זבות כמעין נובעות בדמעות. והעיד לי מו"ז שכך ראה לרבותיו ואבותיו ז"ל וכך הם דברי הרמב"ם פ"ה דתענית וז"ל. חסידים הראשונים כך היתה מדתם בערב ט"ב היו מביאים לו לאדם לבדו פת חריבה במלח ושורה אותה במים ויושב לו בין תנור וכירים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשממון ובכיה כמי שמתו מוטל לפניו כזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב מזה עכ"ל:
ואחר סעודתו יתעטף כאבל ויקבל עליו תעניתו ואבילותו ויחשוב ויתן אל לבו ומה אם מלאכי מרום והקב"ה עמהם אשר עוז וחדוה במקומו נוהגים בכי ואבל ואנינה ומספד כמ"ש ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק. מה יעשה האדם השפל האפל שראוי להתאבל ולבכות ושק ואפר יציע על אורך גלותינו וצערנו מושפלים ומוכנעים עד עפר ויד כל רודה בנו ואין אומר אל תשלח ידך אל הנער ישראל ושכינה עומדת לימינו ורואה ושותקת כע"ש השיב אחור ימינו מפני אויב אותה הימין שנאמר בה ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב. וכל זה בסיבת עונינו אשר רבו למעלה ראש ובכל יום מוסיפים והולכים. וכבר אמרו חז"ל כל מי שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאלו נחרב בימיו וזה דברית כרותה שאין ישראל נגאלים רק בתשובה כדכתיב אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלוהיהם וכו' אם כן אורך ואיחור הגלות כל הזמן הזה הוא בעונותינו וכאלו בימינו נחרב בפועל כמו הראשונים שגרמו להחריבו בעונם. אנה נוליך את חרפתנו נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו ועינינו תדמע דמוע טיף כנגד טיף על שבר בת עמי השברנו מי ירפא לנו:
ויחלוץ מנעליו וילך לבהכ"נ וישב במקום הפחות והבזוי שכך המנהג לשנות מקומו בבית הכנסת כמ"ש הראשונים וסדה"י ז"ל. ואעפ"י שהרמ"א בסי' תקנ"ט כתב שא"צ לשנות מקומו בט"ב. היינו טעמא דאם בט"ב יושבים על הקרקע והיא עצמה השינוי דומיא דאבל שיושב ע"ג קרקע כמ"ש הלבוש בטעמו של דבר יע"ש. ומה שא"כ לדידן דאין נוהגים לשבת בשאר ימות השנה ע"ג כסאות דצריך לשנות מקומו עכ"פ. וז"ל מסכת סופרים פי"ח יש שמשנין את מקומם ויש שיורדים מספסליהן למטה וכולם מתפלשים באפר וכו' עי"ש:
וישב דומם קורא בספר קינות או בדברים המעוררים יגון ואנחה מאיזה ספר שיהיה עד שיורידו עיניו דמעות ויתחיל לבכות על חורבן הבית ועל שריפת התורה וההיכל ועל משוש העיר ויפיה איך היתה לשמה ולשממה כל עובר עליה ישום וישרוק ויניע ראשו ועל הריגת כמה חכמים וחסידים בתוכה וכמה תינוקות של בית רבן וכמה עוברות ומניקות עם יונקי שדים וכמה לויים וכהנים עובדי ה' שלוחי דרחמנא אשר היו לדומן על פני האדמה ויאנח בשברון מתנים על משרתי אלוהינו אשר מהם היו לשבי ואשר מהם לחרב ואשר מהם נשרף בלבת גחלת אש מי שמע כזאת מי ראה כאלה. ועוד לנו בגלות הזה כי היום הולך וסוער דבקו צערים זה בזה ילכו מחיל אל חיל ימים רבים ורעים לישראל בעירום ובחוסר כל וישראל עיף ויגע כבני אדם הנזופים עבדים לעבדים עולם הפוך הקדש"ה היא בעיני"ם יציבא בארעא דורש אין להם נעים ונדים כיענה זו שמתאבלת על בניה היתה כאלמנה מחל"ה ונע"ה ומדחי אל דחי ומפרך אל פרך יוצאים עד הכאה עד נזיפה וכדאי בזיון והכנעה וצעקה והנערה המארשה ואין מושיע לה והמלך לא ידעה וקפץ באף רחמיו מה חרי האף הגדול הזה. כל זה ישים אל לבו ויתחנן למול אבינו מרחם. זכור נא את בנך את יחידך עם בני ישראל נאנקים ונאנחים והסר מחלה מהם ופרשת כנפיך על אמתך מי ששפך יכסה כלה צנועה שומרת יום כנגד יום לקץ הימין הלא דוד מסתתר מתי יגלה ושמח את אשתו כלה נאה וחסוד"ה וכאלה כהנה וכהנה ויותר מהם ישפוך שיחו ויבכה וכל היודע לייליל ייליל והיודע לומר קינות יקונן בין כתובות על ספר בין מאליו כפי חכמתו אשר נתן אלוהים בקרבו ועבר עליו רוח קנא"ה וכן כתב החסיד רבי מכיר ז"ל שמצוה היא על כל אדם לחבר קינים ולומר אותם ביום המר הזה וצדקה תחשב לו. ונקרא מאבלי ירושלים. ומי שאינו בר הכי לחבר יעסוק במה שחיברו הראשונים ז"ל ויש לו שכר שיראה בנחמת צבור במהרה בימינו:
ויתפלל תפלת ערבית בהכנעה יתירה ויאמר רחם ה' אלוהינו וכו' ואחר תפילת י"ח יאמרו קדיש וישבו לארץ כל העם ויקוננו הכל ביחד כפי כחם. או אחד אומר וכולם עונים אחריו ויקוננו בקול מר ונשבר ביללה ואנחה שכל מי שישמע קולו ישבר לבו ויעורר הבכי כי לילה זו משומר"ת ובאה לבכות בה בכיה רבה מעת צאת ישראל ממצרים כמו שנאמר רז"ל בפסוק ויבכו העם בלילה ההוא קבע להם בכיה לדורות. וכ' ר"מ ומכאן אני אומר שישתדל אדם להוריד דמעות ביום יותר מבלילה ולא ירבה בנרות כי ריבוי הנרות משמח הלב אלא כל אחד ידליק נרו ויעיל לו ולאחרים סביביו וכן יעשה נר אחר רחוק ממנו עד שימצא בכל בית הכנסת שלשה או ד' נרות בצמצום ובהכרח כדי שיקראו המגלה כולם. ואחר שיקראו המגלה יכבו הנרות ותשאר א' כדי שיראו מה יעשו ויתעכבו מעט בבהכ"נ כמי שיושב ומשמר אבילותו כל אחד כפי יכולתו וילך לביתו במרירות לב ואנחה ולא ידבר כי אם בשפה רפה ואפילו שלום לא יענה כי אם למקפיד ובעת שרוצה לישן לא ישכב בכר וכסת כבשאר לילות כי לילה זו משונה ובאה מכל הלילות בצער ועינוי וכל אחד כפי כחו אם בריא הוא יפרוש מחצלת וישכב עליה וישים אבן תחת מראשותיו על שם ויקח מאבני המקום שראה החרבן לילה אחת הוא לצער עצמינו בכל האפשר (אם אין סכנה בדבר וכדכתב מ"א סי' תקנ"ט ס"ק ד' מטעם מנהג) על שוד בית תפארתנו ואשר הוא חפץ ביקר המלך לא יהיו אלו ההנהגות כבדות עליו בעשייתן ע"כ:
ט"ב אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה: סיכה אם יש לו כאב מותר לסוך: אסור בנעילת הסנדל בעיר. בקש לצאת מהעיר יוצא ונועל כדרכו נכנס לעיר חולץ: לא אסרו רק מנעל דעור אבל מנעל של עץ שקורין קבקא"ב שרי ואעפ"י שיש בו רצועות של עור אינן רק לאחוז הקבקא"ב (כ"כ הריק"ש וכ"כ הפר"ח: ט"ב אסור בת"ת זולתי בדברים הרעים:
שתיית הטוטון בט"ב כבר פשט איסורו משום חומרו של יום אך שאיפת הטונבא"ק דרך נחירים לא שמענו לו שום איסור אפילו ביום הכפורים זולתי בבהכ"נ דראוי לאוסרו בכל השנה בפרהסיא כי היכא דלא להוי להו בית הכנסת כמערת פריצים עיין לקט הקמח וחמ"י ושכ"ג ובס' פרי האדמה ז"ל: (ואם יש בו ריח טוב פשיטא דאסור וכגון שכבשוהו במי ורדים וכיוצא עיין ג"ה סי' קמ"ה. וכתב השכ"ג השותה טוטון בט"ב מנדין אותו כו' עי"ש) *): עוברות ומניקות מתענות בט"ב ומשלימות: חיה כל שלשים יום וכן חולה שצריך לאכול אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד.
ולא יאמר רחם בבונה ירושלים שלא תקנו להזכיר מאורע כלל בברכת המזון אלא דוקא כשיש מצוה באכילתו (שבלי הלקט הל' ט"ב ויוה"כ סי' ק"ג דלא כרמ"א שחולק בסי' תקנ"ז): מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין וכבר נהגו כל העם במקומינו שלא לעשות מלאכה עד חצות:
*) ענ"ח, ויש נוהגים התר מאחר חצות ויש להם ע"מ לסמוך:
כתיבת תגובה