עינים מלבבות, יוקדות,  פנים טובות, רחימאיות.
זקן רחב, לבן, יורד על פי מידותיו. לצידו, שתי פיאות, עדיין שחורות, כרוכות ומסתלסלות, סבוכות אל תוכו. "הסימנים" – שהחזיקו אלפי שנות גולה תימנית דבוקה ומסורה.
ועתה בארץ האבות שאת עפרה באו לחונן לקול פעמי משיח ששמעום עולים מן המדבר, 'קול דודי' שהנה דופק, משגיח מאחרי הכתל, מציץ מן החרכים,  נגזזו 'סימני' הנערים ביד זדונית, אכזרית…
מחלפות אלו שנגוזו, סימלו בגזיזתם אולי יותר מכל את הנסיון האכזר והמאורגן לנתק בכח הזרוע את כל מה שהיו צופנים בחובם, כאשר עוד הסתלסלו על לחיים כחושות, לצידם של פנים מעוטרים בעיני שקד בורקות, שכל התום שבעולם נסוך עליהם. פנים המיוסרות משהו שידעו מגור ותלאה, עוני תהומי ודחקות לא נתפסת, שרק בכח האמונה הנחושה גברו עליהן עשרות אם לא מאות דורות של יהודים.
העקבות ההסטוריות מוליכות אותנו עד לימי שלמה המלך ומלכת שבא…
יהודים איתנים באמונת אבות שיש מסורת האומרת כי עזרא הסופר גזר עליהם עניות… יהודים שלא בחלו בעמל, במלאכת כפיים, עשו מלאכתם קלה ועראית ותורתם קבע. תורה שנלמדה מתוך הדחק ועמדה להם בסערות תימן.
כאשר נפקחו העינים והלבבות נפכחו משכרון שמחת הגאולה שלא היתה, כבר היו הבנים והבנות כמו נתונים לעם אחר… היו האבות מביטים מנגד, עיניהם כלות ובידם אין להושיע. רק באלה הימים עם גל העולה של שבים אל יהדותם הצטרפו גם בני בתימנים, גזוזי הסימנים, הצאן שלא ידעו את יוסף, אל המסע הארוך בדרך חזרה אל היהדות, יהדות אבותיהם, גם הפעם בארץ תלאות, חוצים את מדבריות הנפש שם אורבים ליסטים וחיות משחרות לטרף, יש מי שתרים אחר השורשים, צעירים שחיפשו אחר לבוש האבות שכלה-נעלם מן הנוף לטובת בגדי אירופה היאים למזגה, וכה רחוקים מאוירת האבות בתימן.

מארי יחיא, אחד ומיוחד מרועי הצאן הנאמנים, בחירוף נפש ובסערת רוח הקהיל קהילות והתריע, עודד ותמך, סייע והדריך, והנהיג את צאן מרעיתו בנאמנות מופלאה. חבש את המכה וריפא את הצולעה.
לולי הוא, לולי חבריו שעמדו לצידו בהנהגת העדה, היכן היינו היום? היכן היו בני הדור השלישי, דור אשר לא ידע את תימן…