כיצד התייחסו חז"ל לצום? האם ראו בו תופעה בריאה וחיובית, או לא? האם הצום, היינו סיגוף הגוף, יש לו ערך מטהר עצמי, והוא מכפר על החטא, או כל ערכו אינו אלא כאמצעי להכניע את היצר שבאדם ולעורר אותו לתשובה ולמעשים טובים?
התורה רואה את הצום בעיקר כעינוי הנפש, ככתוב ביום הכיפורים: בחודש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם. על תפקיד הצום וערכו אנו קוראים דברים כדורבנות (בישעיה פרק נ"ח). הלא כה דבריו:
"הכזה יהיה צום אבחרהו, יום ענות אדם נפשו, הלכף כאגמון ראשו, ושק ואפר יציע. הלזה תקרא צום ויום רצון לה'. הלוא זה צום אבחרהו, פתח חרצבות רשע, התר אגדות מוטה, ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו. הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערום וכסיתו ומבשרך לא תתעלם".
יואל הנביא פונה לעם בקריאה: שובו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד, וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' (ב, יג).
הצום בדברי חז"ל:
רבי אלעזר רואה בסיגוף הגוף חיוב גדול, המעלה את האדם לדרגת קדוש. "היושב בתענית – לדעת רבי אלעזר – נקרא קדוש, שנאמר (בנזיר): קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה זה, שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה (תענית יא, א)
ריש לקיש אמר: נקרא חסיד (המונע עצמו מן התענית, לפי פירוש רבנו חננאל), שנאמר (משלי י"א, י"ז): גומל נפשו איש חסד, כלומר הגומל טוב לנפשו הוא איש חסד
אמר ריש לקיש: אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, מפני שממעט במלאכת שמים" (שם). ופוסק הירושלמי ביחס לפועל: "לא ירעיב עצמו, ולא יסגף עצמו, מפני שהוא ממעט במלאכתו של בעל הבית" (ירושלמי דמאי ז, ג). ובתוספתא (בבא מציעא פ"ח) מפורש, שאפילו הוא עושה זאת מתוך מסירותו לבניו, הרי זה אסור. וכך נאמר שם: "ולא יהא מרעיב ומסגף את עצמו, ומאכיל מזונותיו לבניו, מפני גזל מלאכתו של בעל הבית".
ונסכם בדברי רבי יהודה הלוי ובדברי הרמב"ם, המשקפים נאמנה את דעת התורה וחז"ל על התענית והסיגופים. כאשר הכוזרי טוען נגד החבר, שבעם ישראל, כעם הנבחר, צריך שיהיו בו פרושים ונזירים יותר מאשר באומות העולם, עונה לו החבר: "ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות… ואין כניעתך בימי התענית יותר קרובה אל האלהים משמחתך בימי השבתות והמועדים" (כוזרי מאמר שני, סעיפים מ"ה, נ).
והרמב"ם פוסק כשמואל שאומר: היושב בתענית נקרא חוטא. הלכות דעות (ג, א):
"שמא יאמר אדם: הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הם ומוציאים את האדם מן העולם, אפרוש מהם ביותר… עד שלא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא ישא אשה, ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהם, כגון כהני עכו"ם, גם זו דרך רעה היא, ואסור לילך בה. והמהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פרש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה.
כך אמרו חכמים (ירושלמי נדרים ט' א): לא דיך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?! ובכלל הזה אלו שמתענים תמיד, אינם בדרך טובה. ואסרו חכמים, שיהא אדם מסגף עצמו בתעניות. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהם צווה שלמה ואמר: אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשומם (קהלת ז' ט"ו).
ונפטיר בדברי נחמה:
"כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה, שנאמר: כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, י"ט).
כתיבת תגובה