בעת שהתורכים נסוגו מצנעא לאזור שרעב, הם תפסו יהודים מהכפרים כדי שיסחבו את הציוד שלהם (התד"ל), יגררו את התותחים ויישאו את הפצועים באלונקות. רבים מהיהודים הללו מתו בדרך, חלקם נמלטו, והשאר ניצלו לאחר שבועות של גיוס ושעבוד. יום אחד נאנח אחד היהודים הסבלים הללו ליד חבריו והביע משאלה :          "הו, ק-תעבת. יא רבי, חול לי בחמאר ! "

ותרגומו : " הו, מה עיפתי. אנא אלי, זמן לי חמור ! "

אותה שעה המליטה אתונו של הקצין התורכי, והוא קרא לאותו יהודי לבוא ולשאת את העיר שנולד. סחב אותו היהודי העייף, הביט לשמיים ואמר: "תודה, יא רבי, נענית לתפילתי מהר, אבל ביקשתי חמור לרכוב עליו, ושלחת לי חמור לרכוב עלי."

אמרו לו חבריו: לא כיוונת כראוי בתפילה. ביקשת חמור וקיבלת !