שו"ע סימן ק' ס"ק א' : תפילות של מועדות ושל ראשי חדשים, שת"ז ס"ק א': כצ"ל וכ"ד הרמב"ם וכ' רבינו בב"י שכ"ד הרא"ש וכן גי' הלבוש וע"ת וסו"ב, ומוכרח לומר כן שהרי ר"ה בכלל המועדות בפרשת אמור ובכלל ראשי חדשים שבת ור"ח וכ"ש הוא ולמה ישתקו הפוס' מתפילתו, שו"ע: צריך להסדיר תפילתו קודם שיתפלל, כדי שתהא שגורה בפיו. שת"ז ס"ק ב': ואפילו כשכתוב לפניו צריך לסדר כדי שתהא שגורה בפיו בזריזות ( ב"י ושכ"ג וע"ת ושכ"כ ב"ח ), וה"ה אי אתרמי שלא התפלל בעשרים ותשעה ימים, ומתפלל ביום שלושים, שצריך להסדיר מקודם ( ע"ת ), וגם מה שמוסיף בחנוכה ופורים ותשעה באב ( שם ).
א"ה, מה שכתב רבינו דצריך לגרוס בדברי השו"ע ושל ראשי חדשים, הוא לאפוקי מהספרים דגרסי ושל ראש השנה. וסיבת הטעות מפני שבשו"ע היה כתוב ר"ח בראשי תיבות, ויש שטעו והעתיקו ר"ה. והכריח רבינו גירסת ראשי חדשים משני טעמים. חדא, שהרי ראש השנה נזכר בתורה בפרשת אמור בכלל המועדים. ואם כן הוא כלול כבר במה שכתב מרן תפילות של מועדות, ואין צריך להזכיר ראש השנה בפרט. ותו, דאי גרסינן ראש השנה, נמצא דתפילת ראש חודש אין צריך להסדיר, שהרי ראש חודש אינו בכלל המועדות שהזכיר מרן. וזה לא יתכן, שהרי בכלל ראשי חדשים, שבת וראש חודש, ותפילת שבת וראש חודש בודאי צריך להסדיר, שהרי היא באה אחת לכמה חדשים וכבר אין התפילה שגורה בפיו. ובשלמא תפילת ראש חודש גרידא, היה מקום לומר שאין צריך להסדיר, כיון שלא עברו שלושים יום ועדיין שגורה התפילה בפיו.וזהו שכתב רבינו וכ"ש הוא. אלא ודאי שהגירסא הנכונה היא ושל ראשי חדשים. וממילא אפילו תפילת ראש חודש גרידא צריך להסדיר, וכ"ש תפילת שבת וראש חודש.
והשמיט רבינו הגהת רמ"א שכתב בשם י"א, דדוקא כשמתפללים על פה צריך להסדיר התפילה. אבל כשמתפללין מתוך הסידור מותר, דהא רואה מה שמתפלל, ושכן נוהגין. ומקורו בדברי רבינו מנוח שהביא מרן בב"י, ע"ש. וכבר מרן בב"י חלק על רבינו מנוח בזה, וכמו שהביא רבינו. ולפיכך סתם מרן בשו"ע ולא העלה סברת רבינו מנוח. ורבינו מנוח הניח דין זה בצ"ע, ע"ש.
והנה בשו"ע סימן ק"י ס"א כתב מרן וז"ל, בשעת הדוחק וכו' מתפלל אחר שלוש ראשונות הביננו, ואומר אחריה שלוש אחרונות וכו'. ואינו מתפלל הביננו בימות הגשמים ולא במוצאי שבת וימים טובים, עכ"ל. ורבינו בשת"ז שם ס"ק ה, ציין לעיין בכס"מ פ"ב מהלכות תפילה. וכוונתו למה שכתב מרן בכס"מ שם הל"ד וז"ל, כתב ה"ר מנוח דבגמרא פריך וכו' ונכלליה מכלל. ומשני דילמא אתי לאיטרודי. משמע שאם מובטח דלא אתי לאיטרודי, רשאי כדאמרינן גבי נשיאות כפים, עכ"ל. וביקשתי לו חבר ולא מצאתי, עכ"ל כס"מ. נמצא דלשיטת רבינו מנוח, אם מתפלל הביננו מתוך הסידור באופן שהוא מובטח דלא אתי לאיטרודי, רשאי להתפלל כן אפילו בימות הגשמים ובמוצאי שבת וימים טובים. ונראה דרבינו מנוח לשיטתיה אזיל, שכתב לעניין הסדרת תפילות הפרקים, שאם התפילה כתובה לפניו אינו צריך להסדיר כדלעיל.
ונראה פשוט דרבינו נמי לשיטתיה אזיל, דכשם דלעניין הסדרה השמיט דברי רמ"א שפסק כרבינו מנוח, וכתב בהדיא דאפילו כשכתוב לפניו צריך לסדר, הוא הדין שאינו מתפלל הביננו בימות הגשמים ובמוצאי שבת וימים טובים אפילו שמובטח לו שלא יטעה כגון שהברכה כתובה לפניו. וממה שציין לכס"מ, אין ללמוד שדעתו לפסוק בזה כדעת רבינו מנוח שהובאה שם. חדא, דאם כן היה לו לכתוב בהדיא חידוש גדול כזה, ולא לסמוך על ציון בעלמא. ותו, הלא מרן בכס"מ שם כתב על רבינו מנוח, וביקשתי לו חבר ולא מצאתי ע"כ, דמשמע דמרן פליג על רבינו מנוח. ומסתמא דעת רבינו לפסוק כדעת מרן, ולפיכך סתם בזה, לומר דבכל גוונא אינו מתפלל הביננו בימות הגשמים ובמוצאי שבת וימים טובים.
ומה שכתב רמ"א בסוף סימן צ"ט דכשמתפללים מתוך סידור אין חוששין לשכרות מעט, ולא השמיטו רבינו. שאני התם דאתי אליבא דכולי עלמא, ע"ש ודו"ק. גם מה שכתב בסימן קכ"ח ס"ק נ"ב דש"ץ שהוא כהן ואין שם כהנים אחרים, יש מתירים שישא כפיו אם מתפלל מתוך הסידור ע"ש, שאני התם דמדינא נושא כפיו כשמובטח לו שיחזור לתפילתו בלא טירוף דעת כמבואר בשו"ע שם, וכשמתפלל מתוך הסידור הרי מובטח לו שיחזור לתפילתו.
ברם אכתי יש לעיין, דמצינו לרבינו גבי נשיאות כפיים שסמך על סברא דומה לסברת רבינו מנוח, דעל מה שכתב מרן בסימן קכ"ח ס' י"ט דש"ץ אינו רשאי לענות אמן אחר ברכה של כהנים, כתב בס"ק מ"ט וז"ל, שלא תתבלבל דעתו בעניית אמן, שיכוין בה כראוי ולא ידע באיזה ברכה קאי ( ט"ז ). ואם מובטח שחוזר לתפילתו, רשאי. וכ"ש אם מתפלל מתוך הספר ( מג"א וכן פסק פר"ח ) ועיין ס"ק ל"ד. וט"ז חולק, עכ"ל. ומלשונו נראה שהעיקר לדעתו כסברת מג"א ופר"ח שהביאם בסתם, ודלא כט"ז שחולק. וצריך לדעת מה ראה על ככה, דלעניין הסדרה ותפילת הביננו סבירא ליה דבכל גוונא הדין כן, ואלו לעניין נשיאות כפיים חילק בזה.
ואשר נראה לומר בזה, דסובר רבינו דיש לחלק בין הנושאים. דדין הסדרת התפילה ודין הביננו, תקנות חכמים הן, שהם תיקנו להסדיר תפילות הפרקים כדי שתהיה תפילתו שגורה בפיו ולא יטעה, ותיקנו בימות החמה תפילת הביננו למי שצריך, ולא בימות הגשמים וכו' שמא יטעה. ומאחר שתקנות חכמים הן וכך הם אופני התקנה, לפיכך אף שמתפלל מתוך הסידור וכבר לא שייך טעם התקנה, התקנה במקומה עומדת. וכדקיימא לן בשאר תקנות חז"ל, אע"פ שבטל הטעם, התקנה אינה בטילה, וכמו שכתב רבינו בסימן קכ"ד ס"ק ח'. הלכך בכל גוונא אין אנו יכולים לבטל תקנת הסדרת תפילות הפרקים, או להתפלל הביננו בימות הגשמים ובמוצאי שבת וימים טובים היפך עיקר התקנה. משא"כ לעניין עניית אמן ע"י ש"ץ בברכת כהנים, דבעלמא הצריכו חז"ל שיענה אדם אמן על כל ברכה ששומע, אלא דמפני החשש שמא יתבלבל, אמרו כאן שלא יענה. לפיכך כשמובטח לו שלא יטעה וכ"ש אם מתפלל מתוך הספר דשוב ליכא למיחש לבלבול, הדר דינא שצריך לענות אמן, כמו שהצריכו לענות אמן אחר כל ברכה.
ואף אם תרצה לדחוק לעניין תפילת הביננו, דמה שציין רבינו לדברי מרן בכס"מ, כוונתו לומר דהגם דלהלכה העיקר כדברי מרן שחלק על דברי רבינו מנוח וגם סתם בשו"ע דלא כוותיה, הרוצה להתפלל הביננו בימות הגשמים ובמוצאי שבת וימים טובים כשמובטח שלא יטעה, יש לו על מי לסמוך. ובפרט אם מתפלל מתוך הסידור, שבזה כתב מהרי"ץ תלמידו בע"ח ח"א דף צ"ד ע"א דליכא מאן דפליג דלא אתי לאיטרודי, ע"ש. ומעתה יקשה על רבינו דא"כ למה לעניין הסדרה כתב דהנוהגים שלא לסדר אין להם על מה שיסמוכו, ומשמע דהיינו אף כשמתפללים מתוך הסידור כמו שהקדים. הא לא קשיא, דיש לחלק בפשיטות, דשאני הסדרת התפילה שהיא תקנת חכמים בקום ועשה, ואי אפשר לבטלה. משא"כ לעניין הביננו, שלא תיקנו להתפלל הביננו בימים מסויימים מחשש טעות, שפיר יש לומר דכשאין חשש גם הם יסכימו להתפלל, שהיא מעין שמונה עשרה. וכיו"ב לעניין עניית אמן דנשיאות כפיים הנז"ל. אבל לגרוע ולשנות ולבטל תקנות חכמים, כגון הסדרה, זה אי אפשר. אולם העיקר בדעת רבינו הלכה למעשה, דבימות הגשמים ובמוצאי שבת וימים טובים בכל גוונא אינו רשאי להתפלל הביננו, דקשה להעמיס זאת בכוונת רבינו בציון בעלמא שציין לכס"מ, דכל כי האי גוונא הוה ליה לפרושי בהדיא, ובכאן הסתום מרובה על העומד. ובפרט דמסתברא טפי שכוונתו בציון לכס"מ, לדברי מרן שחלק על רבינו מנוח. וכדבר האמור לעיל. ועיין פר"ח ומטה יהונתן יו"ד סימן קט"ז.
ולקושטא דמילתא, הנה לעניין הסדרת תפילות הפרקים, אין אנו צריכים לכל זה. דהא בהדיא כתב רבינו טעמא מאי אפעילו כשכתוב לפניו צריך לסדר, כדי שתהא שגורה בפיו בזריזות. וכיון שכן, אפשר שזה כלול בעצם תקנת חז"ל, שתיקנו הסדרה כדי שתהא תפילתו שגורה בפיו ויתפלל בזריזות.
ואכתי פש גבן לברורי מה דכתיב המהרי"ץ בע"ח ח"א בסדר ראש חודש דף קנ"ג ע"א וז"ל: מה שאין מברכין שהחיינו על ההלל, לפי שמקצתן של חודשים חסרים, ואין לברך פחות משלושים יום ( רד"א בסדר הברכות ). וא"ת היה לנו לברך בחודש שהוא מלא. וי"ל דכיון שאינו מברך בחודש חסר, הוא הדין במלא, דא"כ נתת דבריך לשיעורין. וכדאשכחן בתפילת ראש חודש דאין צריך לסדר, אע"ג דמקצתן באות לפרקים, דו"ק. ועיין מג"א סימן תכ"ב, עכ"ל.
ולדעת רבינו שמסדירין תפילת ראש חודש, צ"ב אמאי אינו מברך שהחיינו על הלל דר"ח.
אלא דעדיין צריכים אנו ביאור, שהרי ההלל שקורין בראשי חודשים בדילוג, אינו אלא מנהג ישראל מאוחר, ובתחילה לא היו קורין את ההלל אלא בחנוכה ובשלוש רגלים, וכמו שהוכיח הרב המגיד פ"ג מהלכות חנוכה הל' ז' מן הגמרא, שקריאת ההלל בראש חודש לא היה אפילו מנהג פשוט בכל ישראל, ואפילו בדילוג לא היו קורין אותו בארץ ישראל בזמן האמורא רב. ע"ש. וא"כ למה לא תיקנו אז לברך עליו שהחיינו, שהרי לעולם עברו יותר משלושים יום. ואפשר דאין הכי נמי, היו מברכים אז שהחיינו. אבל לאחר שנהגו לקרוא גם בר"ח, שוב לא שייך לברך שהחיינו, וברכת שהחיינו אינה תקנה כדי שנאמר אע"פ שבטל הטעם לא בטלה התקנה, אלא זהו דין כללי לברך שהחיינו על מצוה שבאה מזמן לזמן יותר משלושים יום, וממילא כשנעשית המצוה בפחות משלושים יום, אין לברך.
גם צריך להבין, למה העלים מהרי"ץ עינו מדברי הרמב"ם ומרן דהם מארייהו דאתרין, וצ"ע.
ולקושטא, מצינו טעמים נוספים למה אין מברכים על ההלל. דחזינא בדברי התוס' בסוכה מו. ד"ה העושה סוכה וז"ל: נראה שהטעם הוא לפי שאין בזה שמחה. והר"ן שם תירץ, דכיון שחכמים תיקנו לומר הלל על כל צרה וצרה, א"כ לא חשיב כדבר הבא מזמן לזמן שצריך לברך עליו שהחיינו, ע"כ. והגר"א סימן כ"ב תירץ שאין ההלל מצוה בפני עצמה, ועל פי מה שאמרו בגמ' פסחים דף קי"ז ע"א, אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה. ועיין פירוש רש"י שם, ואכמ"ל.
ובשבועות ג"כ אפשר שאין קריאת ההלל מצוה בפני עצמה, לפי טעם קריאת ההלל אז שכתב רבינו בסימן תצ"ד ס"ק ג', שאומרים שירה על נתינת התורה.
נראה עוד, דרבינו אתי שפיר נמי לדעת הרד"א, שכן יש לומר לד' רבינו ה"שתילי זיתים", דשאני הסדרה שאין בה ברכה בשם ומלכות, לפיכך מסדירין אף שעדיין לא עברו שלושים יום, ואין מחלקין בזה להסדיר רק כשעברו שלושים יום, דא"כ נתת דבריך לשיעורין, משא"כ ברכת שהחיינו, שהיא ברכה ממש, חמירא טפי. ואדרבא מצד נתת דבריך לשיעורין, הסברא נותנת שכל השנה לא יברך שהחיינו בהלל, דלא שייך לומר דמצד נתת דבריך לשיעורין יברך גם בחודש חסר, ונמצא שאין הכרח מזה לזה.
ולעיקר העניין, הגם שרבינו דחה דברי רבינו מנוח לגמרי, מ"מ למעשה נתקבלה בתימן הוראתו של רבינו מנוח, שהרי אין מסדירין תפילות ראש השנה, כיפור, ראש חודש, שבת וראש חודש, חנוכה, פורים ותשעה באב. ומה שנוהגים להסדיר תפילות שלוש רגלים, היינו טעמא לפי שרצו להשאיר זכר לתקנת חז"ל, ולא לעקור אותה לגמרי.
העולה, תפילות של מועדות ושל ראשי חדשים, צריך להסדיר תפילתו קודם שיתפלל, ולדעת רבינו ה"שתילי זיתים" , אפילו כשכתוב לפניו צריך לסדר.
¬
וכבר פשט המנהג שאין מסדירין תפילת ראשי חדשים, ר"ה ויוה"כ, מלבד ביו"ט הראשון בלבד של שלש רגלים זכר לתקנת חז"ל.
¬
אין מברכין שהחיינו על ההלל בראשי חדשים, בין חודש חסר ובין חודש מלא, ולא בהלל דימים טובים.
¬
גם בשעת הדחק, אינו מתפלל הביננו בימות הגשמים ולא במוצאי שבת וימים טובים. ולדעת רבינו ה"שתילי זיתים" נראה שדין זה קאי גם כשכתוב לפניו.
כתיבת תגובה