יש אומרים שהאותות הפשוטות הוספו בכלל האותות הנבראים שהם עשרים ושתים, והיתה הכף הפשוטה בשביל אברהם אבינו שנאמר לך לך, והמם בשביל יצחק שנאמר לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד, והנון בשביל יעקב שנאמר כי חנני אלהים, פה בשביל משה שנאמר פה אל פה, צאד בשביל אהרן שנאמר כי יצא הקצף, וכל זה למה כדי ליתן זכרון לחמשה אבות שבשבילם ניתנה התורה. מארצך, זו בבל. וממולדתך, זו כותא, ומבית אביך, זו חרן. אל הארץ אשר אראך, זה הר המוריה שנאמר בו וירא את המקום מרחוק. נבואה זו שרתה עליו בתוך כבשן האש אלא שסיימה התורה את הענין הראשון ואמרה שתרח יצא מבבל והיתה סבת יציאתו מה שנאמר לאברהם לך לך. ואעשך לגוי גדול, זה שתקנו אלהי יצחק. ואגדלה שמך, זה שתקנו מגן אברהם שנאמר אנכי מגן שלא נעלמו מעלותיו של אברהם משום אדם בעולם חוץ מכופרי התורכים הנידחים בצפון וההודים הנידחים בדרום. וילך אתו לוט, אמרו הולך את חכמים יחכם בוא וראה הטובה הכי פחותה שהשיג לוט מהתחברותו לאברם היא רכישת הממון ושחרורו מן השבי והצלתו מן ההפכה.