עיון קצר בהיסטוריה של המקום מגלה כי מדובר בגאולת אדמות ונכסים יהודים באופן חוקיות בכפר התימנים אשר שנרכשו כחוק לפני מאה ועשרים שנה.
ראשיתו של כפר התימנים בתקופת עליית 'אעלה בתמ"ר' המפורסמת, אז הגיעו יהודים מתימן אחרי ששמעו על "מלך היהודים" הברון רוטשילד הרוכש אדמות בארץ ישראל. התימנים גם מצאו רמזים בספריהם, כולל בספר 'הצוף דבש' שהזמן הגיע לעלות ארצה.
כשהגיעו לירושלים מצאו בה עוני וצפיפות קשים. יהודי ירושלים חששו מהעולים שזה מקרוב באו, שמא אינם יהודים על כן מצאו את עצמם עולי תימן, מתגוררים במערות מחוץ לעיר העתיקה במדרוני הר הזיתים. התימנים גם לא רצו להסתייע כלכלית על ידי נוצרים אמריקאיים, שרצו לעזור לעולים החדשים. קשר זה עורר חשש בקרב הנהגת הישוב הוותיק על כן נמנעו אלה מיצירת קשר הדוק מדי בין הנוצרים לעולים החדשים, קשר שעלול היה להתדרדר חלילה להשפעות מסיונריות. בעקבות חשש זה, נרתם הישוב הוותיק לסיוע כלכלי לעולים, סיוע שבראשו עמדה בניית שכונה חדשה על יד מעיין השילוח.
את מחצית מ-8.000 המטרים של אדמתו שבצלע הר הזיתים מסר רבי בועז בן הרב יהונתן מזרחי (המכונה בועז הבבלי), שהיה מחובבי ציון הנלהבים, לבנות בהן בתים לתימנים וב- י' בחשוון תרמ"ה (1885) הונחה אבן הפינה לשלושת הבתים הראשונים של השכונה.
העיתון 'החבצלת' של אותם ימים מתאר את רגעי הכניסה לבתים: "חג בירושלים שבו זכו עולים מיוסרים ומושפלים שהיו על סף יאוש למצוא סוף סוף את תיקונם בירושלים הענייה והצפופה… באותו יום יצאו רבני ירושלים משער האריות ועמם ראשי חברת 'עזרת נידחים' הנדיב רבי בועז הבבלי, ראשי כולל הספרדים ורבים מבני ירושלים, וטיפסו בדרכי הסלעים לעבר כפר השילוח. בבואם אל המקום נגלו לעיניהם שלושת הבתים העומדים לתפארה, וכולם, כאחד, ברכו בשם ובמלכות והתרגשות את ברכת 'מציב גבול אלמנה'"
 |  |
ה'מורי' ותלמידי ה'חדר' בכפר התימנים | |
שלושת הבתים הראשונים לא נותרו לבדם על אדמותיו של רבי בועז מבבל. שש שנים אחר כך כבר מנתה שכונת התימנים שישים וחמישה בתים שהוקדשו כחוק למען עניי ירושלים היהודים.
הנוהל בבתי ההקדש היה שכל משפחת עניים קיבלה זכות לשלוש שנות מגורים בבתים ולאחריהם התחלפו במשפחה נצרכת אחרת. יצוין כי לאחר שגרעין התימנים הוחלף, שוכנו בבתים בני עדות שונות. חלק מבתי ההקדש בשכונה החדשה שימשו מבני ציבור כבתי כנסת תלמוד תורה ועוד.
בשנת 1891 , לאחר כמה שנות התבססות, רכשו העולים התימנים עשרה דונמים ליד שכונת בתי ההקדש מערביה בשם מפטמה בת מוסטפה. ארבעים וחמישה בתים נבנו במקום בידיהם של העולים עצמם, ובהם שוכנו בני משפחותיהם.
בני השכונה עסקו בעבודות שונות החל מרקמה וצורפות ועד מסחר זעיר ומקומי, מתלמוד תורה ועד לגידול ירקות וצמחי בשמים. מנהיג הכפר, המוכתר, היה דוד עוואד שהוחלף מאוחר יותר על ידי אהרון אברהם מליח. מתוקף תפקידו ייצג המוכתר את בני הכפר בפני השלטון, טיפל בענייניהם של התושבים, ואף בענייני השכנים הערביים.
האידיליה בכפר השקט הופסקה בשנת תרפ"ט (1929). הפרעות שפרצו בחברון ערערו את המצב הבטחוני בארץ כולה. "חכו חכו, יבוא יום ונשחט אתכם כמו ששחטנו את היהודים בחברון!!", כך זעק ברחובות הכפר ערבי זר.
בעקבות האירוע התקיימה פגישה בין ראשי כפר התימנים בראשם אהרון מליח ורבי יוסף מדמוני ובין המוכתר הערבי של סילואן חאג' מוחמד גוזלן. בעקבות הפגישה הורה גוזלן לנכבדי הערבים להורות לבני כפריהם לא לפגוע בשכניהם היהודים. דבריו של גוזלן זכו להכרת תודה מצדם של ראשי כפר התימנים אולם ההתנכלויות הערביות ליהודי הכפר לא פסקו. לאחר זמן לא רב נאלצו היהודים לעזוב את הכפר. אלו, עברו להתגורר למשך תקופת -מה בבית הספר הספרדי בעיר העתיקה.
מאורעות תרפ"ט חלפו וחלק מתושבי הכפר שבו אליו, אולם הסביבה הערבית הייתה כבר רווית שנאה ועוינת. קשיי המגורים בסביבה קשה זו הביאו לדלדול מספר התושבים עד שבקיץ תר"ץ (1930), נותרו במקום רק עשרים משפחות שמנו מאה נפשות.
בצר להם, שיגרו שוב ושוב תושבי הישוב המאויים מכתבים לראשי הישוב בארץ בבקשה לסיוע דחוף:
"החרפה שייכת לכלל ישראל ועל מוסדותינו הלאומיים והקרן הקיימת בראשם להחיש עיצה איך ובמה להציל נקודה יישובית בת 48 שנים מליפול בידי זרים הפוערים פיהם לבלוע אותה בהזדמנות הראשונה", כתבו בי"ח באייר תרצ"ג תוך שהם פורטים תכנית פעולה להבראת המקום. תגובה למכתבים לא התקבלה.
במהלך הזמן, הצליחו ערביי הסביבה ליצור נתק בין כפר התימנים בשילוח לשאר היישוב הירושלמי. התושבים היהודיים כתבו שוב מכתבים להנהגת ועד הקהילה הירושלמית: "מי יודע אם יחמיר עוד המצב אם נוכל להמשיך בישיבתנו, אבל לפי שעה הננו מנסים להמשיך ויהי מה".
ביום י"ד מנחם אב תרצ"ח (11.8.38) עזב משמר המשטרה הבריטית את הכפר והותיר את השכונה נטושה וללא הגנה. שלושה ימים חלפו עד שהתושבים היהודים קיבלו פקודה מהממשל הבריטי כי "מטעמי ביטחון" עליהם לעזוב את הכפר לאלתר. התושבים פונו לעיר העתיקה והכפר נותר בשיממונו. הממשל הבריטי הבטיחו 'שהפליטים היהודים' יוכלו לחזור בזמן הקרוב אבל לא עלה דבר בהבטחתם.
מאז יום פקודת הנטישה לא התירו הבריטים ליהודי הכפר לשוב אליו. שכניהם הערביים בזזו את המקום, עקרו את הדלתות והרסו כליל חלק מהבתים.
בשנת תרצ"ט יצא שלמה מדמוני הי"ד, אחד מתושבי הכפר הנטוש, לבדוק את מצב ספר התורה שהחביא בביתו שבכפר. בהגיעו לגיא בן-הינום נרצח מדמוני על ידי פורעים ערביים מהסביבה. חודשים אחדים אחר כך חולל בית הכנסת 'אוהל שלמה' שבכפר השילוח, ספרי הקודש וספרי התורה הושחתו וחוללו בידי ערביי הכפר.
הכפר, כמו גם חלקים נכבדים מירושלים, נפל במלחמת השחרור בידי הממלכה הירדנית. לאחר שחרור ירושלים, במלחמת ששת הימים, מצאו צאצאי תושביו המקוריים של הכפר את סמטאותיו שוממות ובתיו הרוסים. בין גלי החורבות החלה לבצבץ בנייה ערבית חדשה ההולכת ונבנית על אדמות היהודים בכפר.
היום, מאה עשרים ושתים שנה לאחר עלייתם לארץ ישראל, מאה ועשרים שנה לאחר רכישתם ובנייתם את הכפר- שבות משפחות יהודיות להתגורר בכפר התימנים בשילוח אשר שהפך ברבות השנים לבעל זהות ערבית לחלוטין.
כתיבת תגובה