לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444
שעות פתיחה:

א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00

קבע כדף הבית | הוספה למועדפים

 

 

 

בימי חול המועד החנות תהיה סגורה ותפתח אך ורק בערב חג שני (16.4.17)

בין השעות 9:00-14:00

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
ראשי
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
קרית מהרי"ץ
לצפייה בקטלוג המוצרים המלא לחץ כאן
 

מרכז קשרי אירוח לבני תימן

.

בקרוב בחנות

שמחים אנו להודיע כי "נוסח תימן" שוקדים בימים אלו על הוצאתו של ספר הילדים "התאג שלי" אשר יכיל עשרות רבות של איורים צבעוניים בשילוב המברך השישי.

מוהל מומחה
הרב מקייטן

בדין השתמשות במוקצה ביו"ט

בענין השתמשות במוקצה

 

סוגיית הגמרא

כתב השו"ע הלכות יו"ט סי' תק"ב ס"ג וז"ל, אין סומכין את הקדרה ולא את הדלת בבקעת הגה אבל מותר לצלות בו וכ"ש שמותר להסיק בו עם שאר עצים אע"ג דאינו ראוי להסיק בפני עצמו עכ"ל. ומקור הדין בגמרא ביצה (לב:) תנן אין סומכין את הקדירה בבקעת ור"ש מתיר, והכי תניא בברייתא (דף מג.) תנו רבנן אין סומכין את הקדירה וכן הדלת לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה ור"ש מתיר.

ונחלקו רב נחמן ורב ששת בחיזרא והוא ענף עץ שהוא חד כקוץ וראוי לתקעו בצלי כמין שפוד ולצלות בו. ומסקינן והלכתא יבשתא שרי, רטיבתא אסור. וכתב על זה רש"י שכל מה שקבעה הגמ' דהלכתא בעץ יבש מותר לטלטל ולצלות בו, ובלח אסור, זה אליבא דר"י דאית ליה מוקצה, אבל אנן קימ"ל כר"ש דלית ליה מוקצה והכל שרי. והרא"ש תמה על רש"י כיצד יתכן שרב אשי קבע הלכה בגמ' ולא קימ"ל הכי.

 

שיטת ר"ת והרא"ש

ולכן נקט הרא"ש כפירוש ר"ת שהטעם שאין  סומכין קדירה בבקעת לאו מטעם מוקצה הוא, אלא מטעם גזירה יו"ט אטו שבת כדמסיק בפרק כל הכלים דמתני' דהכא ב"ש הוא ור"ש מתיר כב"ה, והא דקתני לא נתנו עצים אלא להסקה, הכי פירושו ובשבת דלא חזי להסקה, וגזרינן יו"ט אטו שבת. ומסקנא שיבשה שרי ורטיבא אסור כל היכי דחזי להסקה ביו"ט מתירים ב"ה לכל דבר ולא רק להסקה, אבל אם אינו ראוי להסקה כגון רטיבא אוסרים ב"ה לכל דבר.

וכך הם דברי הטור סי' תק"ב דז"ל אין סומכין הקדירה בבקעת לחה דכיון שהוא לחה ואינה ראויה להסקה אסור לטלטלה (דגזרינן יו"ט אטו שבת) לצורך שום דבר, אבל יבישה שראויה להסקה מותרת לכל דבר. ע"כ.

ולכאורה יש להבין מדוע ברטיבא דלא חזי להסקה הוצרך הרא"ש לגזירה יו"ט אטו שבת, תיפו"ל משום מוקצה דהא לא חזי למידי, ובאמת הגר"א הגיה ברא"ש וכתב שאינו אסור מטעם גזירה יו"ט אטו שבת אלא משום מוקצה, אבל הקרבן נתנאל כתב שאין לאסור משום מוקצה כיון דחזי להסקה בהיסק גדול, אבל בהיסק קטן לא חזי, ועל כן הוצרך לאסור משום גזירה יו"ט אטו שבת, שאם נתיר ביו"ט לטלטל, יבואו להתיר גם בשבת.

 

שיטת הרי"ף והרמב"ם

והרי"ף בביצה כתב, אין סומכין הקדירה בבקעת וכן הדלת לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה, וכתב הר"ן, פירוש, שכיון שאין מיוחדים אלא להסקה בלבד ואין תורת כלי עליהם יש להם דין מוקצה לגבי שאר מלאכות, וס"ל להרי"ף והרמב"ם שהסוגיות חלוקות, שהסוגיא בשבת קכד. ס"ל דאין הטעם משום מוקצה אלא משום גזירה יו"ט אטו שבת, והסוגיא בביצה לג. ס"ל שהטעם משום מוקצה, ופסקינן כסוגיא בביצה שהיא סוגיא במקומה.

ולגבי חיזרא כתב הרי"ף למסקנא יבישה שרי ורטיבא אסור, וכתב הר"י דיש לתמוה עליו כיון שהוא פסק כמ"ד לא ניתנו עצים אלא להסקה היכי שרי ביבשה לתקעו בצלי ולצלות בו הא מאן דאסר בחיזרא לא הוה אסר אלא מטעם שלא ניתנו עצים אלא להסקה, ואיך התירו ביבשה לצורך שמוש אחר, ותירץ דאע"ג שלא ניתנו עצים אלא להסקה שרי לתקעו בצלי ולצלות בו מפני שתשמיש זה דומה להסקה.

ולהלכה פסק השו"ע בסימן תק"ב ס"ג כדעת הרי"ף והרמב"ם שאסור לסמוך קדירה בבקעת דלא ניתנו עצים אלא להסקה, דאף שבקעת של עץ ביו"ט הוא דבר שמלאכתו להיתר שהרי מותר להסיק ביו"ט את התנור, מ"מ אסור לטלטלה לצרכים אחרים, וזה דין מחודש בהלכות מוקצה שלצורך הסקה מותרת הבקעת בטלטול, ואילו לשאר השתמשויות היא מוקצה ואסורה בטלטול.

וכתב המ"א שדין זה אף להרמ"א דס"ל דמוקצה מותר ביו"ט כר"ש, משום דאף לר"ש המתיר מוקצה, מודה הוא בעצים ואבנים שהם מוקצה דחסר להם הכנה, וה"ה בבקעת שאמנם מותר לטלטלה להסקה, אבל לשאר השתמשויות הוי כעצים ואבנים שהם מוקצה ואסור לטלטלם. ועיין בבית מאיר והמאמר מרדכי שתמהו על המ"א שמבואר בברייתא דר"ש מתיר עי"ש.

אמנם כתב המ"ב שדעת כמה אחרונים שהשו"ע אזיל לשיטתו בסימן תצ"ה ס"ד שפסק שמוקצה אסור ביו"ט כר"י, לכן אסור לטלטל בקעת לשאר שמושים, אבל לדעת הפוסקים המתירים מוקצה ביו"ט, מותר לסמוך קדירה בבקעת יבשה שראויה להסקה, אבל בלחה שאינה ראויה להסקה אסור דדינו כאבנים. וכתב הבית מאיר דבשעת הדחק יש לסמוך להקל בבקעת יבשה.

והחזו"א (סימן מ"ג) כתב דנראה דאפילו להפוסקים במוקצה כר"ש אף ביו"ט, מ"מ הכא קימ"ל דלא כר"ש, דטעמא דר"ש הכא דמתיר לאו משום דלית ליה מוקצה, דהא הכא דבר שמלאכתו להיתר ואפ"ה אסרי לה רבנן, אלא פלוגתא אחריתא הוא וקימ"ל כרבנן, דאל"כ קשיא הלכתא אהלכתא. יוצא איפה שלדעת החזו"א דין זה נאמר אף לר"ש שמתיר מוקצה ביו"ט דהכא אין זה שייך למחלוקת בין ר"י לר"ש במוקצה, ולכן ניחא הא דהרמ"א לא השיג כאן על השו"ע, כמו שהשיג בסימן תצ"ה.

 

קושית המהרש"א למה אין היתר לסמוך בבקעת לצורך אוכל נפש

והנה המהרש"א בביצה לג. הקשה מדוע אסור לטלטל בקעת כדי לסמוך את הקדירה, הרי כתבו התוס' דלכו"ע מותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש, וכאן סמיכת הקדירה בבקעת הוא לצורך בישול  הקדירה הוי צורך אוכל נפש, ותירץ דכל מה שהתירו לצורך אוכל נפש זה דוקא לסלק את המוקצה כגון גריפת תנור ופחיתת הלבנים, אבל להשתמש בדבר מוקצה כסמיכת קדירה בבקעת ודאי אסור לטלטל, דתשמישו וטלטולו זהו כעין אכילתו דאסור, ובזה יתיישב מה שמקשים לפירוש רש"י שפירש דהך הלכתא ברטיבא אסור איקבע כרב דאית ליה מוקצה כר"י, ובפרק מפנין אמרינן אמר רב הונא בשר תפל מותר לטלטלו, ופריך והא רב הונא תלמיד של רב ורב ס"ל כר"י, ומשני באכילה סבר לה כר"י דהיינו אכילת המוקצה קימ"ל כר"י אבל לטלטל את המוקצה ס"ל כר"ש, וכאן ברטיבא הרי זה טלטול המוקצה, ובכל זאת פסק פסק רב כר"י, אלא דבכל מקום שהוא טלטול בלי השתמשות בטלטול זה סבר כר"ש, אבל טלטול כדי להשתמש דזהו כעין אכילתו בזה סבר כר"י.

 

השתמשות במוקצה מבלי לטלטלו

והנה בשבת דף כט. איתא א"ל רב שמואל בר בר חנא לרב יוסף לר"י דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים, כיון דאדליק בהו פורתא הוה ליה שברי כלים, וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך, דעבד כרב מתנה דאמר רב מתנה אמר רב עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביו"ט מרבה עליהם עצים מוכנים מסיקן, וברשב"א שם כתב וז"ל ומכאן נראה לי דאין איסור ליהנות מן המוקצה דלא קשיא ליה אלא היכי מהפך בהו, כלומר שאסור לטלטל, הא אי לא מהפך בהו ואע"פ שהתבשיל מתבשל אין בכך כלום, והיינו נמי דאמרינן לעיל גבי פתילת הבגד, הכא ג' על ג' מצומצמות, וכי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק, כלומר ואסור להשתמש בידים בשברי כלים דאלמא אי לית להו דעולא שפיר דמי, ואע"ג דממילא הולך ודולק ונעשה שבר כלי ונהנה ממנו ומשתמש לאורו, שלא אסרו אלא לטלטלו או לאכלו ואפילו להשתמש בידים כגון הדלקה או לסמוך בו כרעי המטה ואפילו במקומו שאינו מזיזו ומטלטלו, אבל הנאה הבאה ממילא שפיר דמי אא"כ תדחה דשאני הכא דמקלא קלי איסורא הא במוקצה בעין אסור ליהנות ממנו והראשון עיקר, עכ"ל.

ובסימן תק"א ס"ו כתב המ"א ס"ק י"ב דהא דאין מסיקין בשברי כלים משום דאסור לטלטלם ואפילו לשורפן במקומן אסור דמוקצה אסור בהנאה. וכן כתב רבינו השתילי זיתים בסימן זה ס"ק ט"ו בשם המ"א.

ועיין בבית מאיר ריש סימן ש"ד שהקשה על המ"א מדברי הרשב"א, דאין אסור ליהנות ממוקצה אלא כל האסור הוא השתמשות ולא הנאה.

 

קושית רע"א על המ"א

ובהגהות הגרע"א לשו"ע  בסימן שכ"ה הביא את דברי הרשב"א דאסר להשתמש במוקצה וכתב דלפי"ז אסור לישב על אבנים דמה לי סומך בקעת בכרעי המטה, ומה לי שסומך עצמו על האבן הרי הוא משתמש במוקצה, ועיין מג"א סימן ש"ח סק"מ וצ"ע, וכוונתו להקשות מהרשב"א על המג"א שכתב בסימן ש"ח סק"מ שמותר לשבת על אבנים אם אינו מזיזם ממקומם.

אמנם בגמ' בשבת בדף קכ"ה מבואר כדברי המ"א דאיתא התם דרבי מצא נדבך של אבנים ואמר לתלמידיו צאו ולמדום פירוש סדרו את האבנים כדי שלמחר לא נצטרך לטלטלם, ופירש"י שפעולת סידור האבנים אינה מבטלת שם מוקצה מהאבנים אלא שע"י שיסדרו לא יצטרכו למחר לטלטלם, וא"כ מבואר שמותר לשבת על האבנים, ואין אסור להשתמש במוקצה אם אינו מזיז את המוקצה.

ויעויין בחזו"א (סימן מ"ג) שדקדק מהרמב"ם דע"י סידור האבנים סילקו שם מוקצה מהאבנים ועי"ז היה מותר לשבת על האבנים, וא"כ לא קשה על הרשב"א מהגמ' שיתכן שהרשב"א מבאר את הגמ' כדברי הרמב"ם.

אלא דצ"ע מה הקשה הגרע"א מהרשב"א, הרי מאידך יש סייעתא למ"א מדברי רש"י, ואפשר לומר שקושיתו היא מדוע המ"א סתם להיתר שהיה צריך להביא שהרשב"א אוסר.

 

ביאור בית הלוי באיסור להדליק פתילה

והבית הלוי (ח"א סימן יב) כתב טעם אחר בהא דאסור להדליק פתילה, אע"פ שאינו מטלטל את המוקצה, משום דמטלטל האש לצורך המוקצה ואע"פ דלא קימ"ל כרבי יוסי דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, זהו דוקא בכלי אבל לא בדבר שאינו כלי, וכה"ג כ' המ"א סי' שכ"א סק"י שאסור לטלטל מים ליתן ע"ג בשר ביום ג' לשחיטתו כיון שהבשר מוקצה אסור לטלטל נמי המים בשבילו.

ובקהלות יעקב (ביצה סימן ד') תמה בזה דמאי עדיפות דכלי ממים שהכלי שרי לטלטל לצורך מוקצה ומים ואש אסור, הרי בכל מקום אוכלים עדיפי מכלי לענין טלטול, ותירץ שהביאור בזה דכשמטלטל כלי לצורך מוקצה אינו מבטלו מתורת כלי ומתורת שאר השתמשויות, רק עכשיו משתמש בו לצורך המוקצה וע"כ שפיר שרי לטלטלו, אבל כשמטלטל המים לשפוך על המוקצה הוא מבטלו לגמרי משאר השתמשויות, ורק לצורך המוקצה בלבד הוא מיוחד ושפיר חל עליו שם מוקצה.

 

ביאור דברי הרשב"א באיסור להדליק פתילה

והנראה לבאר בעיקר הענין, דמדברי הרשב"א מבואר דהא דאין מדליקין בפתילה של מוקצה הוא משום שעושה מעשה בידים בגוף המוקצה שמדליק את הפתילה ובכה"ג שהוא פועל במוקצה השתמשות כזו הוי כמטלטלה בידים, וכן בהא שסומך בכרעי המטה כשמשתמש בידים בגוף המוקצה ופועל במוקצה, ובזה הבקעת הפכה להיות אחת מרגלי הקדירה, וכה"ג השתמשות כזו אסורה וחשיבא כטלטול המוקצה.

ובזה יש ליישב נמי קושיות הבית הלוי (שם) על הרשב"א שהקשה מכמה דוכתי שנראה שמותר להשתמש במוקצה אם אינו מזיזו ממקומו, דהא תנן הקש שעל גבי המטה לא ינענעו בידו אבל מנענעו בגופו דרך שכיבה שרי, וכן תנן טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן וכן מבואר במתניתין שביצה לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים שהאיסור הוא שמזיז עפר ממקומו, אבל משום השתמשות במוקצה לא אסרו.

ולפי מה שנתבאר בשיטת הרשב"א שדוקא השתמשות בידים שפועל במוקצה דוקא השתמשות כזו אסורה, לא קשה מהני דוכתי, שכל המקרים הנ"ל אין כאן פעולה במוקצה אלא המוקצה עומד במקומו בלי שינוי, ורק משתמשים בו במצב הקיים, וזה דומה לשבת על האבנים שמתיר המ"א (בסימן ש"ח ס"ק מ"א, והובא בשת"ז ס"ק ס"ו) משום שאין פועלים בגוף המוקצה.   

ועיין במשנ"ב (סימן תק"א) על הא דפסק השו"ע דאסור להסיק בשברי כלים כתב, ואפילו אין מטלטלן כלל אלא שורפן במקומן ג"כ אסור דמעשה ההדלקה שעושה בכלי שנדלקת על ידו חשיב כטלטול, ובשעה"צ שם סקל"א כתב שהם דברי המ"א, ומקורו מחידושי הרשב"א בשבת כ"ט, ומש"כ המ"א דמוקצה אסור ליהנות ממנו, כוונתו ג"כ באופן זה שמדליק בידים דהוי כטלטול.

וכיון שכן לא קשה קושית רע"א על דברי המ"א מהרשב"א, שאדרבא מקורו של המ"א הוא הרשב"א ואסר השתמשות רק באופן שעושה בידים, שפועל במוקצה אבל לשבת על אבנים שרי.

וכך הם דברי המ"א בסימן שכ"ה והעתיקו השת"ז בסימן תק"ז סק"ה דמוקצה אינו אסור בהנאה ואיסור ההסקה הוא משום טלטול העצים, ובזה מיושבת נמי קושית הבית מאיר.

 

תירוץ הקהלות יעקב על קושיות הבית הלוי

ובקהלות יעקב (שם) תירץ באופן אחר את קושיות הבית הלוי, דלא בכל מוקצה אוסר הרשב"א דבאמת יש שני סוגי מוקצה שחלוקים בטעמם, דודאי כל דבר שאינו מוכן הוי מוקצה בין לר"י ובין לר"ש, ונחלקו ר"י ור"ש מה נקרא אינו מוכן, ומוקצה זה אסמכינהו אקראי דוהכינו את אשר יביאו, ולענין איסור דאינו מוכן סובר הרשב"א דאסור בין בטלטול בין בהשתמשות בגוף הדבר, אף בלא טלטול.

אבל יש עוד סוג מוקצה, כמו עצים ואבנים שהם לא אוכל ולא כלי, ומוקצה זה אינו מטעם חסרון הכנה, דאפילו עצים העומדים לסחורה אין כאן חסרון מוכן לר"ש, שהרי תמרי דעיסקא נמי לסחורה קאי ולא הוי מוקצה משום שלפעמים נוטל מהם לצרכו. ועוד דבעצים ואבנים אפילו כשמיחדו בפירוש לאותו שבת הוי מוקצה אא"כ יחדו לתשמיש תדיר, דאז חל עליו שם כלי.

וטעם איסור מוקצה זה הוא כמש"כ הרמב"ם פכ"ד משבת דאסרו שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול, ה"נ שלא יהא טלטולך של שבת כטלטולך של חול, ועוד אם נתיר לו כל טלטול יעסוק כל היום בהגבהת והולכת חפצים מפנה לפנה ומבית לבית ויתבטל כל הענין של שבת למען ינוח, ובהשגות הראב"ד כתב שטלטול משום גזירת הוצאה כדאמרינן אטו טלטול צורך הוצאה. ועכ"פ כל הני טעמים אינם אלא לאסור טלטול, אבל לא לאסור השתמשות בהן בלא טלטול, דבהשתמשות בלא טלטול אין לאסור לטעמים הנ"ל.

ומעתה גיזי צמר או קש שע"ג המטה אין חסרון מוכן כיון שמ"מ מזדמן שמשתמש בהן שאר צרכיו לכשיצטרך, והא דקש והגיזין הוי מוקצה אינו אלא מטעם דהוי כעצים ואבנים לפי שאין עליהם תורת כלי, וכל כה"ג לא נאסרו בהשתמשות.

עוד היה נראה לחלק שדוקא השתמשות של כילוי אסורה כגון להסיק בשברי כלים או שברי פתילה, דהוי כעין אכילה במוקצה שחמור יותר מטלטול, אבל אין משמע כן ברשב"א ובפוסקים שנטו שכל אסור ההסקה הוא משום טלטול ולא משום אכילת המוקצה, וכן אסר הרשב"א לסמוך קדירה בבקעת שאין זה כילוי המוקצה. אלא האיסור הוא משום טלטול המוקצה, שע"י שפועל במוקצה הוי כטלטול.

תגובות
מס. התגובהתוכן התגובה
1. אברך תימני (8/05/2013 20:47:20)

עוד...

מדור

הרב גמליאל

מדור הרב גמליאל
מדור

איש ימיני

מדור איש ימיני

מדור שתילי זיתים

מדור

שתילי זיתים

מדור שתילי זיתים

מדור אורחות הלכה

אורחות

הלכה

מדור אורחות הלכה

מדור שרש המנהג

מדור

שרש המנהג

מדור שרש המנהג
קודש לכל חי
נחלת אבות
מנורת המאור שתילי זיתים
תפילין תימן