לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444 
שעות פתיחה: א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00 

ברוכים הבאים! 


הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
חדשות
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
כתר תימן 1

דין הוספת הדס שוטה מאת הרה"ג שלום נגר שליט"א

9/09/2013

יורנו רבינו בעניין דין ההדס בלולב מה הדין ומה המנהג. כיוון שיש רבים היום שאומרים שמנהג תימן בריבוי ההדס אינו מעיקר הדין ויש לבטלו כי צריך שיהיה רק אתרוג אחד לולב אחד ושלושה בדי הדס ושני בדי ערבה ותו לא וכל מה שעושין תוספת אין נכון לעשותו. וקשה לנו שרואים אנו את אבותינו ואבות אבותינו נוהגים כן ומדוע נעמוד מהצד כנדהמים ואין יודעים מה לעשות.

 

תשובה

 

יסוד הדין הוא בתוספתא סוכה (פרק שני הלכה עשירית) וז"ל הברייתא: ארבעה מינים הללו כשם שאין פוחתים מהם כך אין מוסיפין עליהם. אם אין לו אתרוג לא יטול עימו רימון פריש ולא דבר אחר. היו כמושין כשרים יבשין פסולין. רבי יהודה אומר אם היו יבשין כשרין. אמר ר' יהודה מעשה באנשי כרכין שהיו מורישין לולביהן לבניהן בשעת הדחק. אמרו לו אין שעת הדחק ראיה. עכ"ל. ומקור ב' המשנה בסוכה (לד ב) וז"ל: ר' ישמעאל אומר שלושה הדסים ושתי ערבות לולב אחד ואתרוג אחד. עכ"ל המשנה. ולא נאמר אם מוסיפין או לא. מקור ג' (סוכה לא א) מובאת הברייתא: והתניא ארבעת המינים שבלולב כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהן. הרי"ף שם מביא ברייתא זו כלשונה: תניא ארבעה מינין שבלולב אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן לא מצא אתרוג וכו'. עי"ש הר"ן ד"ה תניא ארבעה מינין שבלולב וכו' יש מפרשים אין מוסיפין עליהן אפילו ממינן. ומפקפקין לפי זה שלא להוסיף בהדס וליתא דהא אמרינן בגמרא (לד א) אמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא אשווי וזבינו ואי לא דרשינא לכו כרבי טרפון כלומר דמכשר אפילו שלושתן קטומים. ופרכינן ולדרוש להו כר' עקיבא כלומר דסבר דלא בעינן אלא הדס אחד. ומדפרכינן הכי אלמא כר"ע סבירא ליה דבחד סגי ואפ"ה מהדר שמואל אתלתא ואמר להו אשווי זביני אלמא כי אמרינן הכא אין מוסיפין עליהן דווקא ממין אחר אבל ממינן שפיר דמי. ולי לא תליא מלתא בין מינן ומין אחר דהא מכשירין גימוניות של זהב אע"ג דמין אחר הוא אלא בלנאותו תלי דכיון דלרבנן דאמרי לולב אין צריך אגד ליכא למיחש משום בל תוסיף אלא מדרבנן כמו שכתבתי בחידושי כל לנאותו לא גזרו. ולפיכך כתב הרמב"ם ז"ל בפרק שביעי מהלכות שופר ולולב שאם רצה להוסיף בהדס או בערבה כדי שיהא אגודה גדולה מוסיף ונויי מצווה הוא אבל שאר המינין אין מוסיפין על מניינן פירוש משום דבהנהו ליכא נוי. עכ"ל הר"ן. ועין תוס' סוכה (לד ב) ד"ה ערבי נחל שתים: אפילו נותן כמה הדסים וכמה ערבות בלולב אין זה בל תוסיף אפילו למ"ד צריך אגד אא"כ מוסיף מין אחר כדפרישית בסוף ראוהו בית דין (ר"ה כח ב ד"ה ומנא). ובעיוני שם בתוס' כ"כ: וכן אם נטל לולב כמה פעמים ביום או אוכל בפסח כמה זיתים של מצווה אין זה בל תוסיף. וכל הניתנים במתנה אחת אם נתן כמה פעמים במקום אחד אין זה בל תוסיף אלא אם כן נותן במקום אחר. וכן בהדס וערבה שבלולב אפילו נותן כמה הדסים וכמה ערבות בלולב אין זה בל תוסיף אפילו למ"ד צריך אגד אלא אם כן מוסיף מין אחר וכו' ע"ש. וע"ע הרא"ש וז"ל: וכל הני שיעורי שלא לפחות מהם אבל להוסיף יכול ואין כאן משום בל תוסיף אפילו למ"ד לולב צריך אגד אלא אם כן מוסיף מין אחר כדמוכח סוף פרק ראוהו בית דין (כח ב). והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות לולב (פ"ז הלכה ז) אם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה מוסיף ונויי מצווה הוא. אבל שאר המינים אין מוסיפין על מניינם ואין גורעין מהן. ואם הוסיף או גרע פסול. ואפכא מסתברא דבהדס כתיב מנינא ענף עץ עבות ובערבה כתיב ערבי נחל ומיעוט ערבי שתים אבל כל מה שמוסיף בכלל ערבי הוא. וחכמי פרובינציא הקשו עליו וחזר בו והכשיר הכל. ויראה שכן באתרוג ולולב אין בהם משום בל תוסיף אע"ג דכתיב כפות ופרי עץ כיון שאינו מוסיף מין אחר. והא דאמרינן לקמן (לה א) פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים ולא שלושה היינו לעניין חובת לקיחה כלומר אם באת להצריך שנים ושלושה כי היכי דמתנכר לקיחה פרי אחד אמר רחמנא ולא שניים. ובהדס שאינו עבות נחלקו הגדולים אם הוא מין הדס ויכול להוסיף ממנו לנוי. בעל הלכות גדולות כתב דהדס שוטה ואפילו בהדי אסא אחריני פסול. ורב נטרונאי כתב אם יכול לעשות כולו מן עבות מצוה מן המובחר ואם אינו מוצא אלא שלושה הדסים עבות ממלא אותו הדס שוטה ושפיר דמי. וכן כתב רבי פלטיא מן המקרא היה משמע דשני מינין הן דכתיב בעזרא ועלי הדס ועלי עץ עבות. ואמנם אנו רואין שגדלים בערוגה אחת ושוין במראה ובקומה זה יוצאין עליו עבות וזה אין יוצאין עבות ואפילו שפסלו הכתוב למצות הדס מ"מ מין אחד הוא ואין כאן בל תוסיף מידי דהוה אסיב ועיקרא דדיקלא דאמר לקמן (לו ב) דאוגדים בו את הלולב לרבי יהודה אבל לא במין אחר משום דסבר לולב צריך אגד ואי מייתי מינא אחרינא הוה ליה חמישה מינים אבל סיב ועיקרא דדיקלא אין בו משום בל תוסיף משום דמינא דדיקלא הוא אע"פ שאינו כשר ללולב. ומה שחלקו הכתוב לשנים לאו משום דשתי מינין נינהו אלא אמר להם עזרא שידקדקו ויחפשו להביא עבות למצות לולב ומעלי הדס יביאו הרבה לעשות סוכה (בגמרא לעיל יב א) תניא אמר רבי אליעזר יכול יאגדן כולן כאחד אמרת וכי נאמר וכפות והלא לא נאמר אלא כפות תמרים. ומנין שמעכבין זה את זה ת"ל ולקחתם לקיחה תמה. תניא ארבעה מינים שבלולב אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן לא מצא אתרוג לא יביא פריש ולא רימון ולא דבר אחרא. ויש שרוצים לדקדק מכאן דאם לא מצא אתרוג כשר מברך בפסול מדנקט פריש ורימון דוקא ולא נקט פסול. ואור"י דיש לדחות דנקיט פריש ורימון לרבותא אע"פ שהוא הדר ושלם אבל י"ל דשרי כמו לולב פסול לרבנן דשרי בשעת הדחק דתניא בכולן כמושים כשרים יבשים פסולים. ר' יהודה אומר אף יבשים כשרים אמר רבי יהודה מעשה בבני כרכים שהיו מורישים את לולביהם לבניהם אמרו לו אין שעת הדחק ראיה מכאן משמע שבשעת הדחק יוצאין אפילו בפסול. וכ"כ הר' ישעיה דטראני וכ"כ הראב"ד ז"ל. ושוב חזר בו ואומר דבין בשעת הדחק ובין שלא בשעת הדחק אין יוצאין ביבש כלל דכל היכא דקתני פסול דמשמע אפילו דיעבד אפילו במקום הדחק לא יצא בו. דאיך יתכן זה להיות שבמקום הדחק יוצאין בו ומברכין עליו לכתחלה ושלא במקום הדחק אפילו דיעבד לא יצא וסברא היא כי ביבש כמת הוא וכמה שנכתת שיעורו ואיננו ואין מברכין עליו אלא שנוטלין אותו בידים בשעת הדחק כדי שלא תשכח מהן תורת לולב ואתרוג. וזהו שאומר אין שעת הדחק ראייה כלומר שלא עשו כן אלא כדי שלא תשתכח מהן תורת לולב. וכמו שאמרנו ביבשים שנוטלין אותו לזכרון בעלמא שלא תשתכח וכו' ה"נ במקום שיש לו לולב ואין לו אתרוג אע"פ שמעכבין זה את זה ואין מברכין על הלולב בלא אתרוג אפ"ה מצוה ליטול את הלולב לבדו בלא אתרוג לזכרון בעלמא כדי שלא תשתכח תורת לולב כדאמרינן לא מצא אתרוג וכו' אמרינן פשיטא מהו דתימא כי היכי דלא תשתכח מצות אתרוג. קמ"ל דזימנין דנפיק מיניה חורבא דכי איתיה לאתרוג נמי שביק ליה ומייתי להנך שמע מינה היכא דליכא למיחש לחורבא כי הכא צריך למינקט כי היכי דלא לשתכח מצוות לולב. ועוד מדקאמר נייתי כי היכי דלא לשתכח מצות אתרוג ואי לא נקיט לולב אמאי מייתי פריש שלא תשתכח תורת אתרוג וכי חמור תורת אתרוג מתורת לולב אלא שמע מינה דנקיט לולב אע"פ שאין אתרוג וכו' עש"ב. ועיני נשאתי ואחזה נפלאות בגדול גאוני הדור רב סעדיה גאון בסדורו (דף רלו) בסדר סוכות וז"ל: והכמות שלוקחים מארבע דברים אלה אתרוג אחד לולב אחד שני קני ערבה ושלוש קני הדס. ושיעור ארכם ההדס והערבה שלושה טפחים והלולב ארבעה טפחים עד שהלולב כשאוגדים אותו עם ההדס והערבה לאגודה ועלה על ארכם טפח והטפח הזה צריך להיות מעצם שדרת הלולב חוץ מן ההוצא העליון. וכשנוטל אותם תהיה האגודה ביד ימין והאתרוג ביד שמאל וצריך שפני הלולב אדומים יהיו לצד המתפלל והצד הירוק לצד מזרח ומותר להוסיף על שני קני הערבה ושלושה קני ההדס כמה שהוא רוצה מן ההדס שאיננו משולש עד שתושלם אגודה. ואין אוגדין אלא בהוצים ממין הלולב וכשאוגדים את הלולב לא צריך לברך כלום. ואין ברכה אלא בשעת נטילתו. עכ"ל ע"ש. ראה שגם שיטת הגאונים כן היא להוסיף בין בהדס בין בערבה ואין פוצה פה ואין מצפצף. וכן הוא מנהגינו. ועי' עוד שם (בהערה מס' 1) ואמר רב נטרונאי גאון. הדס של לולב אם יכול לעשות כולו מן העבות מצוה מן המובחר. ואם אינו מוצא אלא שלושה הדסים עבות. ממלא אותם בהדס שוטה ושפיר דמי. עכ"ל. ע"ש. אך אין מנהג תימן אלא לעבותו בהדס שוטה. חוץ מן השלושה קנים של הדס מעובה. וגדולי המחברים, והוא הנשר הגדול הרמב"ם אשר נאמר עליו "ממשה ועד משה לא קם כמשה" (בפרק ז' הלכה ז') מהלכות לולב כותב בלשון הזהב אשר לו: "כמה נוטל מהן. לולב אחד אתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלושה בדי הדס. ואם רצה להוסיף בהדס כדי שתהיה אגודה גדולה. מוסיף. ונויי מצוה הוא. אבל שאר המינין אין מוסיפין על מנינם ואין גורעין מהן". ע"ש. ראה והבן את לשנו המורה על דרך האמת ואומר "ונויי מצוה הוא" מן הכתוב "זה אלי ואנוהו". התנאה לפניו במצוות. לולב נאה טלית נאה מזוזה נאה ועוד. נמצא כמה מנהג תימן עתיק ונאה ומשובח. ואנו עדה יחידה ומיוחדת אשר שמרה ומשמרת על מנהגי התלמוד. לא נמצאת עדה אחרת אשר יש בה מנהגים תלמודיים עתיקין ועתיקי עתיקין כבעדה התמנית. וחבל שאת נזר הקודש הזה לפעמים אנו עוזבים מקור מים חיים והולכים לרעות בשדה זרים. כי מימינו הזכים הטהורים המפכים ממי גן עדן העליון ממעין נובע מנהרות האפרסמון אשר בעדן. ועי' עוד בשו"ת הרמב"ם (סימן שי"ג. הוצאת מקיצי נרדמים. ירושלים התר"ך) וז"ל: "למר יוסף בן גאביר מאנשי בגדאד. ואמנם הערבה אני רואה שאין להוסיף בה על שני בדים כמו שאין ראוי להוסיף על לולב אחד ואתרוג אחד. וזולתינו מן הגאונים מתירים הוספת הערבה כמו שמותר להוסיף בהדס. ואנחנו אין דבריהם אצלינו חזק. אלא הוספת ההדס מצנוהו כתוב (סוכה ל"ד ב) ר"ל בהושענה. וכל דבר שלא נמצא אותו כתוב בבאור לחכמים שהוא מותר. נשאיר אותו על גבולו בלי תוספת ולא גרעון. מפני שאין הפרש אצלינו בין התוספת על הדבר המוגבל או בין החסרון ממנו. וכשלא נעשה אלא שני בדים [ערבה] קיימנו מצוה מן המובחר. ר"ל שאין בה חשש תוספת ולא גרעון. זו היא דעתינו. ומי שרוצה להלך אחריה ילך". עכ"ל ע"ש. ועי' עוד בדברי הראשונים דראשונים והן בספר שערי שמחה חלק ראשון הנקרא "מאה שערים" (של הרה"ג רבינו יצחק בן רבי יהודה אבן גיאת ז"ל שנדפס שנת תרכ"א. הלכות לולב ס"ק צ"ו) וז"ל: "טרפיה ופתיין. ואמר רב פלטואי. לולב שיש בו ג' הדסים כמו שאמרו חכמים תלתא תלתא בקינא. אם רצה להוסיף עליו כמה הדסים מן הדס שאינו עבות. הרשות בידו. ואין פוסלין אותו. והלכה כרב יהודה". וע"ש ס"ק צ"ז "וכן מנהג בשתי ישיבות. ואמר רב נטרונאי. הדס של לולב אם יכול לעשות כולו מן העבות מצוה מן המובחר. ואם אינו מוצא אלא הדסים עבות (שלושה) וממלא אותן בהדס שוטה. שפיר דמי. אלמא סבר דהדס שוטה פסול ללולב. וכן אמר רב סעדיה גאון. וכדבריהם אנו סוברים. דכיון דהדס שוטה או שאר מיני הדס שאינן כשרין למצוה מין הדס הן ולא מין אחר. אין פוסלין באגודה. דהא סיב ועקרא דדקלא וכו'". עכ"ל ע"ש. ועי' עוד באוצר הגאונים (תשובות גאוני בבל על פי סדר התלמוד. הוצאת וגשל ירושלים. מס' סוכה דף ל"ב ע"ב ס"ק ע"ה-ע"ח) וז"ל: "היכי דמי עבות. אמר ר"י והוא דקיימי תלתא טרפי בקינא. והלכתא כרב יהודה. דאמרינן היינו הדס הוא עץ עבות. ואמר רב חסדא הדס שוטה לסוכה עץ עבות ללולב. אלמא הדס שוטה פסול להושענא". ובהלכות [הלכות גדולות] "והלכתא כרב יהודה. והאי הדס שוטה פסול להושענא. בין לחודיה בין להדי אסא אחרינא. והיכי דמי הדס שוטה. דרברבן טרפיה ופתיין. ואמר רב פלטוי גאון. לולב שיש בו ג' הדסים כמו שאמרו חכמים תלתא תלתא בקינא. אם רצה להוסיף עליו כמה הדסים מן ההדס שאינו עבות. הרשות בידו ואין פוסלים אותו. דכיון דמצות לולב בג' יצא ידי חובתו. ואותן יתירין תוספת הן ואין פוסלין אותו. והלכתא כר' יהודה. וכך מנהג שתי ישיבות". עכ"ל. וכן כתב רב פלטיא. מן המקרא הוה משמע דשני מינין הן. דכתיב בעזרא "ועלי הדס ועלי עץ עבות". ואמנם אנו רואין שגדלים בערוגה אחת ושוין במראה ובקומה. זה יוצאין עליו עבות וזה אין יוצאין עליו עבות. ואפילו שפסלו הכתוב למצות הדס. מ"מ מין אחד הוא ואין כאן בל תוסיף. מידי דהוה אסיב ועקרא דדיקלא". ע"ש. ונמשיך לעיין בספרי הראשונים. ועי' שבלי הלקט (להרה"ג רבינו צדקיה ב"ר אברהם הרופא ז"ל. בתחילת המאה הראשונה של האלף הששי. כשבע מאות שנים) וכך הוא כותב בהלכות לולב (סימן שנ"ה) וז"ל: "וזהו לשון הירושלמי. רבי בא בר ממל בעא קמיה ר' אמי כמה דרבי ישמעאל מרבה בהדס ירבה בשאר מינין אמר ליה מסבור את סבור על רבי ישמעאל נקטם הדר והוו בנך קטומין כמאין דליתינהו דמי וכו'". ע"ש. ועי' בספר המנהיג הלכות לולב (ס"ק י"ח) וז"ל: "ורב פלטוי אמר. כיון שיש בו שלשה הדסין עבות כרב יהודה יכול ליתן בו ממי שאינו עבות כמה שירצה. וכן מנהג בשתי ישיבות. וכן כתבו רב סעדיה ורב נטרונאי ורב משה ז"ל. דהא סיב הדקל ועקרו הן כשרים לאגוד בהן לר' יהודה דאין אוגדין את הלולב אלא במינו ואע"ג דסבר לולב צריך אגד הואיל ומין לולב הן. וכל שכן לרבנן דאין צריך אגד. וכל שכן בהדס שאינו עבות דכשר למלאות בו. וכן מנהג כל ישראל למלאת בהדס שאינו עבות לנאותו". עכ"ל ספר המנהיג [להרב אברהם ב"ר נתן הירחי ז"ל אשר היה בסוף אלף החמישי]. ומעיד הוא ואומר שנהגו כל ישראל למלאת בהדס. נראה שהמנהג של יהודי תימן מנהג שהיה של כל היהדות כולה. אלא שלצערי במשך השנים נתרסק המנהג הזה עד שבוטל אצל כל העדות והיהדות. ורק נשאר ביהדות תימן. ורק היא ממשיכה לדבוק במנהגי הראשונים מנהגי תלמוד. מנהגי תנאים אמוראים וגאונים. ולצערי רואה אני חלק קטן מבני יהודי תימן אשר פוזלים אל מנהגי שאר העדות ונמנעים מלעשות אגודה נאה אגודה של הוד והדר. ועושין הם כמנהג העדות שרק יבש ירצה ולא הדר ולא הוד. וכי אבותינו גאוני תימן קלים בעיניכם מלהמשיך את מנהג אבות האומה אבות התורה וכמנהג חכמי התלמוד והגאונים. חבל שאנו מתערטלים לאט לאט ממנהגי התנאים ומנהגי הגאונים ולוקחים מנהגים חדשים אשר לא שערום אבותיכם. לכן אם לא רוצים אתם במנהג אבותיכם שהן מוצקים על ארזי הלבנון ובהרי עד. אך בבקשה מכם אל נא תלעגו עלינו אשר אנו ממשיכים לנהוג כמנהג הראשונים. אנא. ועי' עוד בספר כל בו (סימן ע"ב) "הלכות לולב וארבעה מינין שבו" וז"ל: כמה נוטל מהן. לולב אחד אתרוג אחד ושני בדי ערבה וג' בדי הדס. ואם רצה להוסיף בהדס עד שיהיה אגודה מוסיף ונויי מצוה הוא. אבל שאר מינין אין מוסיפין ואין גורעין מהן. ואם הוסיף או גרע פסול. והראב"ד ז"ל כתב וז"ל. לעולם לא שמעתי פסלות בזה. ולא אסור תוספת וגרוע אפילו לרבי יהודה דאמר אין אוגדין את הלולב אלא במינו קסבר לולב צריך אגד ואי אגיד ליה במינא אחרינא הוה ליה מוסיף. מכלל דכי קטר ליה בסיב ובעקרא דדקלא ליכא מוסיף. אע"ג דאיכא טפי מלולב אחד. וכל שכן לרבנן דאמרי אין צריך אגד דאמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. עכ"ל. ושאלו אל הרמב"ם ז"ל מאיזה טעם מוסיפין בהדס ואין מוסיפין בערבה ובשאר מינין. והשיב להם. הערבה אני רואה בה שאין מוסיפין על ב' בדין כמו שאין מוסיפין על לולב אחד ואתרוג אחד. וזולתינו אחד מן הגאונים מתיר תוספת הערבה כמו תוספת ההדס. ואנחנו לא נתחזק אצלנו דבריהם. לפי שתוספת ההדס מצאנוהו כתוב. רצוננו לומר הושענה. וכל מה שלא נמצא התרו בבאור כתוב לחכמים. נשאיר אותו כמו שהוא בלי תוספת ומגרעת. לפי שאין הפרש אצלנו בין התוספת על הדבר ובין החסרו. ואם לא נעשה אלא שני בדי ערבה קיימנו מצוה מן המובחר. ר"ל לפי שאין חשש תוספת וחסרון. זו היא דעתנו. ומי שירצה לעשות כמו הדעת האחרת יעשה. עכ"ל. ועי' עוד שם שמביא בשם ספר האשכול. יש נהגו לתת ס"ח בדי הדס כנגד לולב. ויש נהגו ס"ט כנגד הדס. ובעל הלכות גדולות אוסר להוסיף באגודה בהדס שוטה וכו'. ע"ש. ועי' עוד בסדור רש"י (ס"ק ש"א) וז"ל: ולולב שיש בו הדסים כהלכתן תלתא טרפא בחד קינא. אם בא להוסיף עליו כמה הדסין ולעשותו אגודה אחת גדולה מן ההדס שאינו עבות. הרשות בידו. כיון דמצות לולב לא נתנו בו חכמים שיעור. ויותר משלשה עלין אפילו כחמור שבהן יעשה שלשתן כתקנן יוצא ידי חובתו. ואותן יתירין תוספת הן ואין פוסלין את הכשרין. וכן מנהג בשתי ישיבות. עכ"ל. וע"ש בהגהות על סדורו של רש"י שם בתוספת של שיטת גאונים. ע"ש. ועי' בתשובות רב שר שלום גאון (כונסו מתוך כתבי יד וספרי גאונים וראשונים. סימן ס"ה. שערי תשובה סימן ש"ה) וז"ל: "וששאלתם לולב שיש בו שלשה הדסים כמו שאמרו חכמים תלתא בקינא. אם רצה להוסיף עליו כמה הדסים ולעשות אגודה אחת גדולה מן הדס שאינו עבות. הרשות ידו וכשר הוא ואין פוסלין אותו אותם הדסים שאינם עבות. מאי טעמא. כיון שעשה שלשה כתקנן יצא ידי חובתן. ואותן יתירתא תוספת הן ולא פוסלין את הכשרים. ואף הן אינן פסולים לגמרי. שהרי כמה חכמים אומרין הן הן עבות. דאמרינן "רב כהנא אמר תרין וחד. רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד הואיל ונפק מן פומיה דרב כהנא". אלא הלכה כר' יהודה. ואי ירבה ממנו כל מה שירצה אינן פוסלין את ג' ג' בקינא. וכך מנהג בשתי ישיבות". עכ"ל. וע"ע בספר הפרדס לרש"י [לרבינו שלמה בר' יצחק הנודע בשם רש"י. כולל תשובות ופסקי דינים מגאונים קדמונים] בענין סוכה (ס"ק ס"ב) וז"ל: "ואמר הרב המורה ר' קלונימוס. צריך שיהו בלולב ששים עלים ולא פחות כנגד ברכת כהנים שיש בה ס' אותיות. לפי שהלולב נמי על עסק ברכה הוא בא. כדאמרינן ד' מינים אלו מרצים על המים. כברכת כהנים של ישראל". עכ"ל ע"ש. ועי' עוד בספר האורה של רש"י (כולל פסקי דינים והלכות. מיוחס לרש"י. בהלכות לולב ס"ק צ"ז דף 113) וז"ל: "וכמה. מן ההדסין שלשה ושתי ערבות ולולב אחד. וצריך שיהיו אלו שלשה מינין אגודין באגודה אחת. ונהגו למיעבד אגודה נאה מהדס של עבות ולשווייה לולבא בגוויה והערבות מבחוץ. ומאן דלית ליה עבות הרבה עביד כולהו והדס שאינו עבות. ובלבד שישים בהן שלשה בדין מהדס עבות עם שתי בדי ערבות. ואגיד להו בחדא. ובהאי נפיק ביה. ויש שנהגו לשים שם שבעים כנגד פרי החג או ששים ושתים כמנין "ללב" ואין לו אלא אגודה של הדס לנוי בעלמא". עכ"ל. ע"ש. ונמצא מנהגינו מבוסס על יסודות של דורות ראשונים בכל העדות. אלא שכולם נשכחו מהן או כל דרך אחרת. אך אנו בני תימן המשכנו את מנהגינו עד הלום ועד היום הזה. ועיין עוד בספר מחזור ויטרי לרבינו שמחה (אחד מתלמידי רש"י ז"ל בדף 435) וז"ל: בתשובות הגאונים מצאתי. העושה לולב צריך לשים בו שבעים פאורות שקורין רמייש. כמנין לולב בגימטריא ס"ח. ושתים כנגד אתרוג והדס. הרי שבעים סנהדרין. וכן מנהג בישיבה. עכ"ל. עוד יסוד כדברינו באחד מהראשונים. ועי' בספר ארחות חיים לר' אהרון הכהן מלוניל [אחד מקמאי דקמאי] בהלכות לולב (דף קי"ג) וז"ל: כמה נוטל מהן. אתרוג אחד לולב אחד ושני בדי ערבה ושלושה בדי הדס. ואם רצה להוסיף בהדס עד שיעשה אגודה גדולה מוסיף. ונויי מצוה. אבל שאר מינין אין מוסיפין ולא גורעין מהן. ואם הוסיף או גרע פסל. והראב"ד ז"ל כתב. מעולם לא שמעתי פסלות הנה ולא איסור תוספת וגרעון. ואפילו לר' יהודה דאמר לולב צריך אגד. דהא אמר רבא מאי טעמא דר' יהודה דאמר אין אוגדין את הלולב אלא במינו. קסבר לולב צריך אגד ואי אגיד ליה במינא אחרינא הוה ליה מוסיף. מכלל דכי קטר ליה בסיב ובעיקרא דדקלא ליכא מוסיף אפי' דאיכא טפי מלולב אחד. וכל שכן לרבנן דאמרי האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. עכ"ל. ושאלו להרמב"ם ז"ל. מאיזה טעם מוסיפין בהדס ואין מוסיפין בערבה ובשאר המינים. והשיב להם. כך הערבה אני רואה בה שאין מוסיפין על שני בדים כמו שאין מוסיפין על לולב אחד ואתרוג אחד. וזולתינו מן הגאונים מתירין תוספת הערבה כמו תוספת ההדס. ואנחנו לא נתחזק אצלנו דבריהם. לפי שתוספת ההדס מצאנוהו כתוב. רצונינו לומר ההושענא. וכל מה שלא נמצא היתירו בביאור כתוב לחכמים. נשאיר אותו כמו שהוא בלי תוספת ובלי מגרעת. לפי שאין הפרש אצלנו בין התוספת על הדבר ובין החסרון. ואם לא עשינו אלא שני בדי הערבה קיימנו מצוה מן המובחר. ר"ל לפי שאין חשש תוספת וגרעון. ומי שרצה לעשות כמו הדעת הראשון. יעשה לו. עכ"ל. והרשב"א ז"ל כתב בתשובה. כל דבר שהוא לנאותו אין בו משום בל תוסיף. בין בערבה בין בהדס. והביא הרבה ראיות לדבריו. ע"ש. עכ"ל ארחות חיים. ועין בספר הלכות גדולות [אחד מגדולי הראשונים בזמן הגאונים] וכך הוא כותב בהלכות לולב פרק לולב הגזול (טו) וז"ל: "תנא עבות כשר שאינו עבות פסול. היכי דמי עבות. אמר רב יהודה דקיימי תלתא תלתא טרפי בחד קינא. ורב כהנא אמר תרי וחד. רב אחא בריה דרבא מהדר אתרי וחד הואיל ונפק מפומיה דרב כהנא. אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי. אנא לההוא הדס שוטה קארי ליה. והלכה כרב יהודה. אמר רב חסדא הדס שוטה לסוכה עץ עבות ללולב. והאי הדס שוטה פסול להושענא בין לחודיה ובין בהדי אסא אחרינא. והיכי דמי הדס שוטה. ברברבן טרפיה ופתיין". עכ"ל. ועי' מר"ן או"ח (סימן תרנ"א סעיף ט"ו) וז"ל: "לא יטול יותר מלולב אחד ואתרוג אחד. אבל בערבה והדס מוסיף בה כל מה שירצה. ויש מי שפוסל להניח הדס שוטה בלולב נוסף על השלושה בדין עבות. ויש מתירים. והמדקדקים אינם מוסיפים על שתי ערבות ושלושה הדסים עבות". עכ"ל. [אחר מחילה מכבוד תורתו ואני עפר ואפר לרגלי מרן הב"י - האלו נתן לרמוס את כל מנהגי הראשונים. וכי אנו לא מדקדקים שאנו ממשיכים את מנהגי הגאונים והראשונים והתנאים והאמוראים. מדוע אנו לא מדקדקים. מדוע אם אין עושין זה אלי ואנווהו הרי הן מדקדקין ואילו אנו שעושים אגודה שהיא הוד והדר לא נקרא מדקדקים. אני מאוד כואב מלשון זה של אבינו מורנו ורבינו הב"י ובמחילה מכבוד תורתו שנדע שאנו ממשיכים את המנהג ואת היסוד לההדרה של תורה. ואנו נמשיך את דרכינו ואבותינו שהמשיכו את עשיית האגודה להוד ולהדר. ובמיוחד שהדבר מעוגן בדברי התלמוד והרמב"ם וגאונים ועוד]. ולסיום עיין בדברי גאוננו מנהיג תימן מהרי"ץ זצ"ל בסדורו עץ חיים (חלק שני דף נט א) וז"ל: "ולה אן יזיד מן אלהדס כם מא שא להידור מצוה" [פירוש- מן ההדס יוסיף להידור כמה שירצה] ובפירושו עץ חיים בד"ה "ולה אן יזיד מן ההדס" כתב וז"ל: כ"ה מנהג קדמון וכן סברת הרמב"ם ז"ל ורב פלטוי גאון ושכן מנהג בשתי ישיבות וכ"כ רבי' סעדיה גאון ורב נטרונאי ורב משה ז"ל וכל זה כדי לנאותו. עין בס' המנהיג הלכות סוכה (אות יח ואות יט). ומסיים שמעתי שיש מקומות שנותנים בלולב ס"ח בדים של הדס כמניין לולב. ואני מצאתי מצוה מן המובחר להיות בלולב עלין כמנין לולב עכ"ל. וכ"כ האגור (ס' תתרמד) שכן סברת ר' יהודאי גאון ובעל הדברות הו"ר יונה והרשב"א ור' האיי גאון. ושכן המנהג דלא כבה"ג עי"ש. וכ"כ בשבלי הלקט וכן סברת הגאון מהר"ר יצחק אבוהב במנורת המאור שלו בפ"ב מפרקי סוכות שכ' וג' הדסים שהם לחובה ע"ש. ומעתה: מי הרואה חבל נביאים אלו כולם יחד מסכימין דלמצווה יוסיף בהדס. וכ"כ מ"מ שדין תוספת ההדס מוסכם הוא ומיירי אלו הגאונים אפי' בהדס משולש ואין חולק בזה זולתי בה"ג ז"ל. ואעפ"כ מנהגנו להוסיף מהדס שאינו משולש מסכים והולך ככ"ע אין מי שיחלוק לומר דאסיר משום בל תוסיף כיון דמינא דהדס הוא כדכתב בס' תניא משם הגאונים. ומשום הידור מצווה ולנאותו עושין אגודה. עוד יש תועלת גדול בהיותו אגודה שלא ימהר ליבש ולכמוש כי את אחיו יעזורו משא"כ בהיותם ג' לבד ממהר ליבש ולכמוש מיום שני וניטל כל הדרו לא תואר לו ולא הדר. עכ"ל רבינו מהרי"ץ זצ"ל. לסיכום: יסוד מנהג תימן להוסיף בארבעת המינים הדס שוטה רב - מובא ומושרש בדברי רבים מהראשונים ושאר הפוסקים כדלעיל. ואנו נמשיך להקים את יסוד מנהג אבותינו לעשות את האגודה בהוד והדר וראיה לעבר של עם ישראל ולגאוני ישראל ותנאיה ואמוריה וגאוניה ופוסקיה עד נצח נצחים. ואילו אשר לקחו לעצמם לנהוג אחרת ועזבו את מנהג אבותיהם ורוצים להיות מן המדקדקים. אין אנו מונעים מהם. אך כואב שרואה אני את אילו המדקדקים חלק מהם שמסתכלים עלינו כעל אנשים. א' שלא מדקדקים. ב' שאנו מן המתמיהים. מדוע אנו עושים אגודה ורק אנו יחידים ועדה יחידה. וכאילו רומזים לנו עזבו את מנהג אבותיכם. אך אנו גאים במנהגינו ובעדתינו ובמנהגי אבותינו שהן מנהגי תנאים אמוראים גאונים ראשונים עד זמנינו.

בברכת חג שמח הצב"י שלום נגר.

מדור

הרב גמליאל

מדור הרב גמליאל
מדור

איש ימיני

מדור איש ימיני

מדור שתילי זיתים

מדור

שתילי זיתים

מדור שתילי זיתים

מדור אורחות הלכה

אורחות

הלכה

מדור אורחות הלכה

מדור שרש המנהג

מדור

שרש המנהג

מדור שרש המנהג
דפוס ברק
10 שנים למכון כתבי היד נוסח תימן