לק"י נוסח תימן-פורטל קהילות תימן

כתובתינו: רחוב בירנבוים 26 בני ברק
טלפון: 03-6781444

שעות פתיחה: א-ה 10:00-21:00 יום ו' 9:00-13:00 

ברוכים הבאים! 

מדור חודש אלול

הצטרפו לרשימת התפוצה
שלח לחבר
חדשות
חנות
רדיו שבזי
תוכן
הלכות
מוזיקה
אודיו
וידאו
חיי קהילה
גלריה
כתר תימן 1

מארי סאלם כהן זצ"ל

26/01/2012

מארי סאלם בן לפנחס בן שלום אפריים וסעדה בת חיים חייבי, נולד בצנעא בשנת 1917 לערך, למשפחת כהנים המכונה משפחת "בית אפרים", מצד אימו סעדה הוא נכד למהר"ר חיים חייבי זצ”ל, הוא גדל בבית סבתו אם אמו.

מארי סאלם היה חברם ללימודים ולחיים של מוהר"ר חיים כסאר ומארי יחיא אלשייך ולצעיר מהם מארי יוסף צוברי זצ"ל,

הוא נהג להתפלל בביהכנ”ס אלשייך ”כניסת אלשייך”- כי שם הוא היה כוהן יחיד, למרות שאביו התפלל בביהכנ”ס אלאויסטא.

בגיל צעיר יצא לעסוק במסחר במצוות אביו.

למארי סאלם היתה מערכת יחסים טובה עם כל אדם שבא איתו במגע, הכפריים אהבו אותו מאוד ותמיד חיכו לביקוריו- לאחר סיום הסבב בכפרים היה שב אל ביתו.

בשנת 1937 מארי סאלם נשא את רומיה למשפחת נגש לאשה שאותה העריך מאוד על חריצותה, יושרה, הגינותה ויראת השמים שבה-תמיד אמר שהוא בר ממזל שזכה לאשא כשרה כזו.

העליה לארץ ישראל:

עם הגיע השמועות על פתיחת השערים לעליה לארץ הזדרז ועזב הכל ועלה עם אשתו ושלוש בנותיו הקטנות.

הדרך לארץ היתה קשה ומפרכת, דרך המדבר עד שהגיעו לעדן ומשם למצרים, לפורט סעיד ומשם עלו באוניה עד שהגיעו לעתלית למחנה הסגר בריטי, מעתלית הועברו למעברה בכפר פינס (מה שהיום האולפנה) שם גרו באוהל כחמש שנים, משם עברו למבנה של מאפיה בפאתי כרכור ואח"כ לבית צנוע בשכונת התימנים בכרכור שם הם השתקעו.

מארי סאלם עבד למחייתו כטייח א-א כעצמאי, כדי לא להיות תלוי ב״פנקס האדום״ ובחסדיו.

באותה תקופה הייתה כפייה אנטי דתית בהשפעת הקיבוצים והשומר הצעיר ושם לא היו ביה״ס דתי ולא מקווה ועירוב.

כנציג המפד״ל במועצה הדתית בכרכור מארי סאלם  נילחם להקמת ביה״ס דתי בכרכור בנה בית כנסת, ומידי יום היה מקיף את המושבה לבדוק את העירוב.

צנוע ועניו היה ודחה כל תואר כבוד, היה בקיא בתורה ש״ס ופוסקים וכל חייו היה עבד ה' נאמן.

מארי סאלם ואשתו גידלו את שמונת בנותיהן על התורה, העבודה וגמילות חסדים, את נכדיו לימד את מסורת הקריאה התורה התימנית.

תלמידים רבים היו לו, את הנוסח האוטנטי העביר בשמחה לדור הבא מתוך רצון להפיץ תורה ולהאדירה.

 

הלך לעולמו בשיבה טובה ביום שני בערב כ"ט טבת תשע"ב בערב ונטמן בהר המנוחות גבעת שאול בירושלים.

 

יהי זכרו ברוך, תנצב"ה

 

דברים לזכר סבא ר' שלום (סאלם) בן פנחס הכהן (אפרים) ומרת סעדה לבית חייבי זצ"ל.

סבא זצ"ל נולד בכפר צרפה אשר במחוז בני בהלול בש"ק ג' תשרי תרע"ג (14.9.1912) או שנה לאחר מכן ג' תשרי תרע"ד  (4.10.1913) (ויש המאחרים לידתו עד לשנת תרע"ו  11.9.1915).

הוריו ר' פנחס הכהן לבית אפרים ואימו סעדה(שרה) לבית חייבי נישאו בשנת

ב' ר"כ ( 2220) לשטרות שהיא שנת התרס"ט ליצירה.(1909 למנין העמים).

יש לציין כי בתקופה בה נישאו הוריו שרר בתימן ובעיקר בעיר הבירה צנעא וסביבותיה רעב כבד ,אשר הביא רבים מיהודי צנעא לנטישת העיר ובריחה לאיזור מנאכה והערים הסמוכות לה. מנת חלקם של אלו אשר נותרו בבירה ושרדו היתה חרפת רעב ואחרים שלא שפר גורלם מצאו את מותם ברעב.

אשר על כן ברור מדוע עזבו הוריו את עיר מכורתם וקבעו את ביתם במחוז בני בהלול. זכורני ששח לי סבא כיצד תיאר לו אביו את מראה בני משפחתו שנותרו להתגורר בצנעא. הם היו נפוחי כפן (רעב) עדה"כ במגילת קינות  "טובים היו חללי חרב מחללי רעב" (איכה ד,ט) ר"ל.

כאשר גדל סבא והגיע לגיל חינוך הבינה אימו סעדה ע"ה בחכמתה כי אין לבנה המוכשר מה לחפש במקום מגוריהם וגמרה אומר לשולחו לבית הוריה שבצנעא שם יוכל לקנות תורה ודעת ולהחכים. (עיין בשירו של ר' שלם שבזי 'אהבת דוד'  "זור צנעא פיה אחבר תפתיך בכל כלמה", שתרגומו: בקר צנעא אשר שם יש חכמים שיורוך בכל ענין).

ואמנם זמן קצר אח"כ עזב הילד סאלם את בית הוריו ושם פעמיו לבית סבו הלא הוא ר' חיים חייבי אשר שימש עאקל (מעין חזן/גבאי)ומראשיה של בית כנסת אלשייך (העתיקה והגדולה שבתימן)וסבתו הצדקת מרת חמאמה למש' עוזירי אנאצר מאצולת היהודים בבירה.

סבא גדל כאמור בבית הורי אימו וסבתו אהבתו אהבה יתירה והוא היה לה כבן וכילד שעשועים.

 

שנות הלימוד והישיבה בצנעא היו שנותיו היפות של סבא אך דא עקא היה עליו לחדול מלימודיו הסדירים בהיותו נער כבן 12-13 ולרדוף אחר פרנסה ע"מ לתמוך ולסייע לכלכלת משפחתו. זכורני שאמר לי פעם "חבל שלא למדתי" ואני תהיתי ומה נענה אנו שכן "למדנו" ?!

חרף העובדה שנאלץ לקטוע את תלמודו בעודו רך בשנים תמיד שאף ויגע לקנות דעת ולעמול בתורה ותפילה.

יעידו על היותו מבני עלייה חבריו הטובים שאיתם נהג להסתופף בחצרות בית ה' דוגמת מרי חיים אלכסאר מרי יחיא אלשייך מרי יוסף צוביירי זלה"ה ועוד רבים וטובים.

 

..........................................................................................................

בשנת תרצ"ז (1937) בהיותו כבן 23 ולאחר לא מעט שנות עמל נשא לאשה את סבתינו המופלאה מרת רומיה (מרים) לבית נקאש שהליכותיה וחריצותה היו לשם דבר. החתונה נערכה ברוב פאר והדר כמנהג יהודי תימן וההוצאות נאמדו בכ400 ריאל (!) סכום השווה למשכורת שנתית של בעל מלאכה מומחה.

ברבות הימים נולדו לזוג הצעיר ב"ה 3  בנות  ברכה נעמי ויונה בהיותם בצנעא בירת תימן. לאחר לידתה של הבת השלישית בשנת תש"ג (1943) הערה ה' רוחו ממרום ורבים מבני הקהילה ניערו חצנם ואזרו כח לנטוש את הגלות הדוויה ולעלות אל ארץ הקודש משאת נפשם. גם סבא וסבתא ע"ה המתיקו סוד ונמלכו לוותר על כל אשר להם ובלבד שיזכו להגיע לא"י.

סבא לא זנח את הוריו והפציר בהם להצטרף אל מסע הכיסופים ובסופו של דבר הם נאותו.

שלא כמו בעלייה הגדולה מתימן בשנים תש"ט-תש"י (1949-1950) המכונה "על כנפי נשרים" ,בה רוב יהודי תימן הוסעו במשאיות עד לעיר הנמל עדן ומשם הוטסו במטוסים ונחתו על אדמת הקודש, עליית תש"ב-תש"ד היתה מפרכת ומשברת את הגוף.

 המסע מצנעא עד לעדן היה רגלי ורק עוללים נשים וזקנים זכו לרכוב על חמורים כאשר הדבר התאפשר. המסע ארך שבועות מס' ותנאי הדרך היו קשים. לא מעט מהיהודים שעזבו את מבצרם הנוח בגלל כמיהתם העזה לעלות ארצה מצאו את מותם בדרך. רוב הנספים היו קשישים וילדים אשר כוחם לא עמד להם במשימה תובענית זו.

אחד מחללי המסע אל א"י היה זקנו של סבא , אבי אימו הרב חיים חייבי זצ"ל. הוא נפטר במקום הנקרא 'שייך' (כנראה שייך עותמאן) וקומץ יהודים הביאוהו לקבורה. סבא לא נטל חלק בקבורת סבו משום ששהה בעדן ולא הגיעה השמועה לאזניו וייתכן שהיה כבר בדרכו ארצה.

נדלג על מס' רב של אירועים (כגון תגלחת כפויה מחמת 'קומאל' [עיין מא כבר], כמו שמצינו אצל הלווים "והעבירו תער על כל בשרם")שהתרחשו מבואם לעדן ועד אשר קיבלו אשרת עלייה לא"י (סרטיפיקט)ונגיע להפלגה באניה  שיעדה היה א"י ועל סיפונה היו סבא סבתא ובנותיהם שתחי'.

בחודש טבת תש"ד (דצמבר 1943) לאחר שבועות של הפלגה ,סוף סוף ,הגיעה האוניה לא"י ועגנה אל מול חוף עתלית.

כידוע המנדט הבריטי משל בכיפה באותה תקופה והמחנה בו שוכנו סבא סבתא ושות' היה מחנה מעפילים שנשלט ע"י האנגלים. למרות מורת הרוח נוכח שלטון זרים בא"י לא היה בזה בכדי לסדוק את אמונתם ועוז רוחם של סבא וסבתא. הם ראו בשיבת ציון התגשמות חזון הנביאים ללא כחל ושרק ובלי מירכאות. כל חייהם הם סיפרו בשבחה של א"י והיו אסירי תודה להי"ת על שזכו לחונן את עפרה להפריח ערבתה ולבנות חורבותיה.

נקצר ונספר שמעתלית הם הגיעו לכפר פינס, מקום האולפנה היום, ושוכנו באהלים כ5 שנים. משם נסעו הכרכורה , לשכונת נווה אפרים אל הבית הבלתי נשכח שזכינו אנו, הנכדים, להכיר מקרוב מאוד בשנות ילדותינו ונערותינו.

..........................................................................................................

יהודי ללא בית כנסת בלתי אפשרי, ואכן מיד עם תקיעת היתד בשכונה החדשה נתוועדו צעירים ומבוגרים גם יחד כדת מה לעשות בדבר בית תפילה. בתחילה התפללו יחד שאמי ובלדי כל יוצאי תימן שעלו מכל גלילותיה צנעא , דמאר, שרעב עדן ועוד ועוד.

אך כידוע לניסים כה גלויים מעין אלו חיי מדף קצרים ובפרט בעדת תימן. והנה החלו ממשמשים ובאים ימי אלול של שנת תש"ח- תש"ט ובפתח ניצב במלוא הדרו ירח האיתנים.

או אז נועדו  שוב יחדיו אנשי הקהילה כיצד לפתור את המבוכה המשחרת לפתחם, האם נתפלל בלדי או שמא שאמי ? ואולי נגיע לפשרה ונאחוז בזה וגם בזה ?

קצרו של דבר גברה ידם של מתפללי השאמי 'והעבירו קול במחנה' אין לנו ולזולתינו אלא נוסח 'זכור לאברהם' (שאמי) בלבד, ומי שיהין להרים ראש ולהתפלל בלדי 'נדעס רקבתו' שפירושו בתרגום חופשי "תעובר צורתו"...

סבא ע"ה שלא איש ריב ומדון היה, תמה הוא ובני שיחו מה יעשו ,לאן יפנו ? מהיכן תצמח הישועה ? והנה בעודם נושאים ונותנים הפטיר אביו פנחס ז"ל, אתם תתפללו בביתי! אני אפנה חדר לצורך הענין ועד אשר תיכון בס"ד בית כנסת ביתי ישמש כבית תפילה.

תודות לא-ל נוסדה בית כנסת לתפארת וסבא זצ"ל וחבירו הטוב ר' שלום אהרוני יבדל"א הנהיגוה יחד בטוב טעם ודעת במשך כ4 עשורים. אנחנו ,הנכדים זוכרים היטב את התפילות הנעימות וקול התורה שבקע מתוכה. סבא תמיד נהג לומר על בית כנסת 'עץ חיים' שבכרכור כי שם השכינה שורה.

בשנת תשמ"ח (1988) החליטו סבא וסבתא כי הגיעה העת לעלות לעיה"ק ירושלים. המהלך לא היה קל כלל ועיקר אך היות ולא נותרה אפי' בת אחת לרפואה באיזור כרכור וימי הזקנה נתנו אותותיהם הם הבינו כי עליהם להיפרד מהבית ומהקהילה שכה אהבו.

בכל זאת בשנים הראשונות שלאחר המעבר לירושלים, מדי פעם בפעם היו שבים לכרכור שובתים בביתם וחוגגים שם במועדי ישראל.

כעשור לאחר השתקעותם בי-ם נפטרה אשת חיל סבתינו מרת רומיה ביום כב' טבת תשנ"ח והובאה לקבורה בהר המנוחות. חייו של סבא ללא חברתו ואשת נעוריו השתנו לבלי הכר וכמאמר חז"ל "אין האשה מתה אלא לבעלה" והוא נהג לומר בל"ע 'הבית חשוך' ,כביכול הענן שהיה קשור מעל לאוהל נסתלק. 

בנותיו וכל יוצאי חלציו של סבא עשו כל שלאל ידם בכדי להפיג את צערו ולשמחו לעיתים מזומנות.

לא למותר לציין כי סבא התאמץ מאוד לשמור על שיגרת יומו ,דהיינו, להמשיך להתפלל בציבור ולקבוע עיתים לתורה כל אימת שגופו נענה לו ועד זיקנה ושיבה.

בחודשים האחרונים תש כוחו ולדאבון לב אור ליום ג' ער"ח שבט תשע"ב שבק חיי לכל חי בשיבה טובה, והשיב את נשמתו הטהורה לבוראו.

נתפלל לה' שיזכנו להלך בדרך הסלולה והבהירה שהנחיל לנו סבא ולאמץ לנו ולו מקצת מהנהגותיו והליכותיו.

חבל על דאבדין ולא משתכחין  ת.נ.צ.ב.ה

עוד...

מדור

הרב גמליאל

מדור הרב גמליאל
מדור

איש ימיני

מדור איש ימיני

מדור שתילי זיתים

מדור

שתילי זיתים

מדור שתילי זיתים

מדור אורחות הלכה

אורחות

הלכה

מדור אורחות הלכה

מדור שרש המנהג

מדור

שרש המנהג

מדור שרש המנהג
10 שנים למכון כתבי היד נוסח תימן
דפוס ברק