"ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת" (שמות ט"ו, כ').
פסוק זה המופיע בפרשתינו מתאר את ההתפרצות ופורקן הרגשות ע"י שירה, תיפוף וריקוד של הנשים היוצאות ממצרים. באותה צורה היו אימותינו הקדושות בתימן מביעות את רגשותיהן. שירת הנשים בתימן היתה נקראת "גנא" והיתה מושרת בשמחות (כגון טקס החינה וכדומה), ולהבדיל כקינה בשעת לויה, ואף היו נשים מומחיות בתחום זה אשר נקראו "מעדדות". מלבד אירועים מיוחדים אלו היתה האשה התימניה שרה במשך היום בביתה כשעסקה בעבודות הבית.
שירה זו היתה מושרת בשפה הערבית בלבד שהיתה השפה המדוברת בפי הנשים היהודיות בתימן. שירת הנשים היתה מורכבת מנושאים רבים ומגוונים והאישה היתה בוחרת שירים המתאימים לה לאותה שעה. לנשים בתימן היו שירים, ריקוד וקצב תיפוף המיוחד להן ולעולם לא נשמע גבר השר שיר נשים ולהיפך.
