הרב הגאון רבי ישעיהו משורר – שאער (בערבית = משורר) זצ"ל נולד להוריו ר' שלום ושולמית שאער, בה' בסיון תרע"ח (1918) בכפר סחול בני שמסאן, במחוז איב שבתימן. משפחת שאער מיוחסת למשורר הלאומי, רבי שלם שבזי זצ"ל. למד תורה אצל דודו, הרב סעדיה שאער, אשר הסמיכו לשחיטה ולהוראה. בשנת תרצ"ו – 1936, יתום מאב ובלי דודו, אשר עלה לארץ קודם לכן והשתקע בעיר חדרה, החליט הרב ישעיה לעלות לארץ ישראל. הוא עזב את אמו ואת אחיותיו, שהה בעיר עדן כשנה, ולימד תורה, עד שהתאפשרה עלייתו. הוא עזב את עדן באניה בתאריך 20/2/38 לעיר פורט סעיד שבמצרים, משם באניה לחוף חיפה, ומשם נסע אל דודו לנחליאל שבחדרה, אחד הריכוזים הגדולים של עולי תימן בישראל, קודם להקמת המדינה.
ארבע שנים למד בישיבת מרכז הרב בירושלים, בשנים תרצ"ח – תש"א (1938 – 1941). החברותא שלו בישיבה היה הרב שאר ישוב הכהן שליט"א, הרב הראשי של העיר חיפה והרב יהושע יוגל זצ"ל, ראש ישיבת כפר הרוא"ה. חריף ושקדן היה, ובהפסקת הצהרים ולאחר גמר הלימודים בלילה, היה הולך ללמוד תורה אצל מרי אברהם שחב (שבח), מגדולי רבני תימן. הוסמך לרבנות ודיינות ע"י ראש ישיבת מרכז הרב, הרב הגאון ר' יעקב משה חרל"פ זצ"ל.
בפעילותו הציבורית והתורנית, עסק הרב משורר רבות בכל נושאי חינוך, קליטה, וסיוע כללי לעולי תימן, עוד קודם שהצטרף באופן רשמי לתנועת המזרחי. את תחילת פעילותו הציבורית החל בירושלים, בשנת ת"ש (1940), שם היה ממארגני "מפעל השבת לצעירים" בירושלים. בשנת תש"א – 1941, החל ללמד תורה בישיבת "אור המזרח", בכפר אברהם שליד פתח תקוה, ובמקביל, החל לדרוש בבתי הכנסת באזור פתח תקוה: מחנה יהודה והסביבה. הוא החל לעסוק בפעילויות צבוריות תורניות בהתנדבות: דרשות בבתי הכנסת, איתור נוער שלא לומד ואת חלקו הצליח להביא ללמוד בישיבה, הוא פעל בקרב העולים במחנות, ואף בקרב הנוער במחנות ובערים, שהחל לנשור מהמסגרת התורנית, והחלה התופעה של עזיבת הדת, והמשיך במאבק כנגד הגופים המייסדים לנתק את הנוער מההורים, מתוך מטרה לנתק אותם מהמסורת היהודית. הרב משורר הצטרף באופן רשמי כחבר בהפועל המזרחי בחודש סיון תש"א (1941), ולמעשה, היה מראשוני המצטרפים התימנים לתנועת המזרחי.
בז' באדר תש"ט (1949), נשא לאשה את בתו של ר' זכריה כוחלאני, מתושבי מחנה יהודה שבפ"ת ומבוני "בית הכנסת הכללי". אבי המשפחה מרי אהרן בן זכריה כוחלאני היה רב הקהילה התימנית בישוב מד'אב, שבמחוז ד'מאר בתימן. לפני קום המדינה היה בבעלות המשפחה אדמות רבות באזור פ"ת וראש העין, וחלקן הופקעו לצורך בניית שדה תעופה לצבא הבריטי.
בפי הרב משורר היה שגור המשפט "שלוש אהבות ישנן: אהבת התורה והעבודה, אהבת העם והארץ ואהבת הבורא והנברא. יהודי תימן רואים בכל הערכים האלה דבר אחד וחטיבה אחת, שאין להפרידם זה מזה. קודשא בריך הוא, ישראל ואורייתא חד הוא".
לדעתי, תנועת המזרחי אימצה למעשה את האידיאולוגיה של הרמב"ם כפי שנהגו יהודי תימן. ולכןבאופן טבעי הרב משורר בחר בתנועה זו, כפי שכמעט כל חכמי תימן בדור העלייה הגדולה לארץ היו קרובים ביותר לתנועת המזרחי, פעילים בה, או שיתפו עמה פעולה.
בכדי להבין את הלהט הגדול בכל הפעילויות התורניות של הרב משורר, ניתן להבין זאת בדבריו באחד המכתבים אשר שלח לחוג הפעילים של יוצאי תימן ברחובות, בכ"א באב תש"ט (23/8/49): "אני רואה בארגון יהודים דתיים לתנועה דתית, מצוה גדולה שאולי שקולה כנגד כל התורה כולה". המילים המודגשות אינן במקור, והמשפט האחרון "שאולי שקולה מצוה זו כנגד כל התורה כולה", מזכירה את מאמר חז"ל על חשיבות מצות ישוב ארץ ישראל, שקולה מצות ישוב ארץ ישראל כנגד כל התורה. פעילותו היתה רבה ביותר בתנועת המזרחי לפני הקמת המדינה, והוא אף מונה לראש המחלקה לקליטת יהודי תימן בתנועת המזרחי, וכן היה ברשימת חבר הרבנים של הפועל המזרחי.
הרב משורר היה תמיד בין ראשי המדברים בכל כינוס, וכישוריו המיוחדים לרתק את השומעים היו לשם דבר. גם בכינוסים בו השתתפו גדולי הרבנים בארץ, נשא דברים הרב משורר. זאת ניתן לראות כבר בגיל צעיר, כאשר החל הרב משורר את פעילותו הציבורית.
בעיקר זכור מאבקו החריף בשנת תש"ד – 1944 כנגד מוסדות ההסתדרות, אשר כפו את החינוך האנטי דתי על העולים מתימן, עולים אשר הקפידו מאוד על המסורת היהודית. הרב משורר ביקר במחנות העולים, ואת רשמיו פרסם בעתונות, מעשה אמיץ במיוחד וחסר תקדים, לאדם צעיר ודתי מעולי תימן, בשנים בהם שלטון מפא"י וההסתדרות היה מוחלט. הוא פרסם בעתונות כיצד המדריכים במחנות העולים מגלחים את הפיאות לילדים, גורמים לחילולי שבת וחג, מאכילים אותם נבילות וטריפות, מחנכים אותם "חינוך חדש", מנסים לתקוע תריז בין הילדים להורים, ועוד. שמו של הרב משורר היה ידוע לפעילי מפא"י, ואף כונה בשם הגנאי "משורר הילד הקטן", להבליט את גילו הצעיר של הרב משורר.
בשנים תש"ו – תש"ז נבחר לרב הראשון של שכונות מחנה יהודה ושערייה בפ"ת. אחד מאירועי השמחה הגדולים והשמחים ביותר אשר התרחשו בשכונת מחנה יהודה לאחר הבחרו, היה ערב ל"ג בעומר של שנת תשי"א (1951), בו הצליח הרב משורר לערוך שבע עשרה (!) חופות בערב אחד, לזוגות עולים חדשים מעולי תימן, החופות נערכו בבית הרב משורר, והשמחות נערכו אצל כל זוג במשפחתו.
בשנת תש"י – 1950, מיד לאחר הקמת המדינה נבחר הרב משורר לדיין בבית הדין האזורי בפ"ת, והיה הדיין התימני הראשון שנבחר מבין הצעירים. הרב משורר ישב בדין החל מחודש כסלו שנת תש"י, ועד לפרישתו לגמלאות בשנת תש"ן, ארבעים שנה ברציפות, והיה מזקני הדיינים בארץ. ישב בהרכבים שונים יחד עם גדולי חכמי ישראל: הרב ראובן כץ, הרב יצחק מאיר בן מנחם, הרב עובדיה יוסף לימים רב ראשי לישראל ומנהיג תנועת ש"ס, הרב עובדיה הדאיא, הרב סלמאן חוגי עבודי, הרב עמרם אבורביע, הרב שלמה קרליץ, ועוד. בשנת תשמ"ג, לאחר מינויו לאב"ד, הרכב בי"ד היה: הרב משורר אב"ד, הרב נ' קרייסמן והרב ש' פופוביץ'.
בשנת תשמ"ט – 1989 החל לשמש הרב משורר כדיין בבית הדין הגדול לערעורין בירושלים, וישב בדין עם הרבנים הראשיים הרב אברהם שפירא זצ"ל ויבדל לחיים הרב מרדכי אליהו, הרב אברהם שאר ישוב, הרב יצחק חזן, הרב אברהם אלמליח, הרב מתתיהו שרים, הרב דיכובסקי, הרב סעדיה שרעבי, ועוד.
בשנים האחרונות לחייו, היה הרב משורר ותיק הדיינים בארץ, עם נסיון של ארבעים שנה בדיינות וברבנות מחנה יהודה, חריף ובקי בהויות העולם הזה, וכמי שבירך אותו הקב"ה בעסקים ובבעלותו היו מגרשים ודירות, היה לו חוש מצוין גם בעסקים, תכונות אשר סייעו בידו להבין תהליכים ומגמות של המתדיינים וסייעו בידו בהכרעות הדין, בכדי לדעת מתי בעלי הדין מנסים להטעות את הדיינים ומתי הטענות אמיתיות, מתי הקשיים בין בני הזוג הם אמיתיים ומתי הם שיקולים ממוניים, ועוד.
היתה לרב משורר סבלנות להקשיב לטיעוני הצדדים, דאג שכל צד יוכל לומר את דברו בצורה ברורה ולא "הלחיץ" את המתדיינים, וכפי שנאמר עליו: "כמלאך אלהים ישב בדין". כאשר היה מתרגש בעל הדין ומתבלבל, היה אומר לו הרב משורר שלא יחשוש אלא יאסוף את כוחותיו ויטען. שפט בצדק ללא משוא פנים, היה בעל חשיבה מקורית, אשר לא חשש להיות בדעת מיעוט בבית הדין, ופעמים שדעת המיעוט שלו התקבלה בבית הדין הגדול בירושלים, כדלקמן.
דמות מרכזית בחיי הרוח והמעשה של יהודי תימן
הרב משורר היה אחת הדמויות המרכזיות ביותר בחיי הרוח של הקהילה התימנית בארץ ואף בחלק מהקהילות היהודיות בחו"ל. בשנת תשי"ט – 1959 היה פעיל ב"האגוד הארצי לרבני תימן בישראל", בנשיאותו של הרב שלום יצחק הלוי, רב הקהילה בתל אביב.
אחד התפקידים המרכזיים ביותר, בו פעל הרב משורר היה בהכשרת המנהיגות הרוחנית של הדור הבא, דהיינו בהסמכת רבנים, מורי הוראה בישראל ובהסמכת שוחטים. למיטב ידיעתי, הרב משורר הסמיך רבנים ושוחטים בארץ יותר מכל רב אחר בארץ.
אחד המאפיינים הגדולים ביותר שהיו ברב משורר, למרות מעמדו הרם ביותר, היא מידת הענווה, אותה ניתן היה לראות במיוחד כאשר היה מדבר עם אנשים רגילים ופשוטים. עם כל אחד היה מדבר בשפתו וברמתו, ונתן תחושת חשיבות לכל אדם. פוגש אדם מדבר עמו בנושאים החשובים לאותו אדם, פוגש אדם אחר מדבר עמו בשפתו, פתוח לכל אדם, מכבד כל אדם. תכונה זו הובלטה כמעט אצל כל מי שבא עמו במגע. הוא סיוע רבות לכל שכבות הצבור, בכתיבת צוואות, הסכמים לעריכת אירוסין, חלוקת קמח למצות בפסח, בורר ומפשר בבתי כנסת בארץ, שלום בית בין בני זוג, וכדומה.
הרב משורר היה פעיל וחרוץ ביותר בהפצת התורה ובחיזוק לשמירת תורה ומצוות בציבור הרחב ובעיקר בקרב העולים. שיעוריו היו מפוזרים במקומות רבים והרב משורר היה מכתת את רגליו לשם כך למרחקים רבים. בנוסף לדרשות ההלכתיות והתורניות במסגרות הרגילות, הוא היה נואם מבוקש גם בנושאים שונים ביהדות במסגרות רשמיות ובאירועים פרטיים, כגון ימי שמחה ואבל, ועל כך אף קיבל מכתבי הוקרה רבים. הרצאות אלו החלו עוד בצעירותו קודם להקמת המדינה, בתנאים הקשים של מצב בטחוני קשה ולעתים אף עוצר, מיעוט מכוניות ומצב כלכלי קשה ביותר, והיה זה מבצע קשה במיוחד להטלטל בדרכים כדי להעביר הרצאות ושיעורי תורה באופן קבוע. אחת התכונות הבולטות אצל הרב משורר היתה יכולת הנאום וריתוק השומעים. זאת הוא ניצל כדי לשכנע ולחזק את העולים לשמור על יהדותם. זאת מעידים תלמידיו שלמדו אצלו בכפר אברהם, חניכי תנועות הנוער, חניכי הסוכנות היהודית, ועוד רבים.
הרב משורר היה אחד הדרשנים הפוריים ביותר כבר בצעירותו. פעילותו בתנועת הפועל המזרחי נתנה דחיפה ופרסום רב להרצאותיו ודרשותיו. בעתוני התקופה ניתן למצוא פרטים על הרצאותיו במקומות שונים. את ארגון וריכוז הרצאות אלו לקחה על עצמה מרכז התרבות של המזרחי.
בשנת תשנ"ג (1993) זכה הרב משורר להערכה ולהוקרה על כל פעילותו המבורכת בעיר פתח תקוה במשך עשרות שנים, וקיבל את האות "יקיר פתח תקוה". מאמרים רבים נכתבו על הרב משורר בבמות שונות: בספר "תורה ועבודה בחזון ובמעש", העוסק בתולדות הפועל המזרחי, באנציקלופדיה של הציונות הדתית, באנציקלופדיה לחכמי תימן, בפרסומי הרבנות הראשית לפתח תקוה, בעלונים שונים, מקומונים בפתח תקוה, בכתב העת אפיקים, הוא הונצח בלוח "קרן בית הלוי", הלוח הנפוץ ביותר של הקהילה התימנית, ועוד. במלאת שנה לפטירתו נכתב ספר תורה והוכנס לבית הכנסת בו התפלל "נוה קדשך" בפ"ת, במימון רעייתו הרבנית שרה משורר. בתאריך כ"ג באדר א' תש"ס 29/2/00 אישרה ועדת השמות של עיריית פתח תקוה בראשות עו"ד יצחק ברוורמן, להנציח את הרב משורר באחד מרחובות העיר. הונצחה ספרייה בישוב קרני שומרון על שמו, ועוד.
לדעתי, הרב משורר הוא הדמות הרבנית המשפיעה ביותר על הקהילה התימנית בארץ בחיי המעשה, במחצית השנייה של המאה העשרים. הרב משורר השקיע את כל זמנו ומרצו, במשך כשישים שנה, למען בני הקהילה התימנית בעיקר, בסיוע בתחום החינוך וחיי הדת במחנות העולים בשנות הארבעים והחמישים, הסמיך מאות רבנים ושוחטים מבני הקהילה ומבני עדות אחרות, סייע לרבנים תימניים צעירים ומוכשרים לקבל מינויים רשמיים כמו רבני שכונות, רבני ערים, דיינים, שוחטים, עורכי חופות, וכדומה, סייע בשלום בית בין בעל ואשתו, סייע רבות בסכסוכים בתוך בתי הכנסת, סייע רבות בסכסוכים בתחומים שונים, סייע בכל מה שהתבקש כמו מציאת מקום עבודה, היה מסייע בעדות בבית המשפט או כותב מכתבי המלצה, ואפילו בדוגמה שהיא נדירה ביותר היום: לרכוש קמח בכמות מסחרית למצות, בכדי לשמור על מסורת תימן, לאפות מצות עבודות יד לקראת פסח.
ואולי הדוגמה אשר תתגים מציאות זו, היא שביתו היה פתוח כמעט בכל שעות היממה, מהבוקר עד חצות הלילה, לאנשים. זה בא להבחן ולקבל תעודת רבנות או שחיטה, זה בא לשאול שאלות רב, זה בא לשלום בית, זה בא להתייעץ, זה בא לבקש סיוע בעבודה או בלימודים, וכדומה. וכפי שהעידו בניו ובנותיו, כמעט ולא היה מצב בו ילדיו היו לבד בבית, אם זה בשעת האוכל או בשעת הכנת שיעורי בית, וכדומה. תמיד היו מצטרפים אליהם אורחים נוספים לארוחות. בן זה או בת זו היו מגיעים הביתה מבית הספר לאכול, היו מצטרפים אליהם האורחים, היו באים להכין שיעורים, החדר היה תפוס ע"י הרב המסייע לאדם זה, היו הולכים לחדר אחר, שם נמצאת הרבנית עם האשה ומנסה להשכין שלום בית, וכדומה. לא היתה פרטיות בבית. זה אולי היה המסר והמציאות אותה שידר הרב משורר לבני המשפחה ולכולם: סיוע בכל מצב, בכל זמן ובכל תנאי לכל אדם.
איש אשכולות מיוחד
אשרכם שגדלתם לאורו.משפחת משורר היקרה