יחיא איש חאפד היה עמיל של אנשי כפר בלסנה. היה עושה להם מלאכה במשך כל ימות השנה ומקבל שכרו בתקופת הדיש והגורן. . אנשי בלסנה היו העמילים שלו והוא העמיל שלהם. יחיא היה מסייר בגרנות, לקבל את שלו. ולא היה מי שיעז לדחותו. פעם אחת. פנה אל גורן של קבילי וביקש את המנה שלו. כמוסכם וכמקובל. החטה כבר היתה נקייה. ערומה בערמה ומוכנה למדידה. יחיא חיכה לקבילי שימדוד את ערמתו. שאין נהוג לחלק ולתת ולפרוע חובות אלא לאחר שמודדים. הערימה לא היתה גדולה. היו בה כשמונה עד עשרה קדח חטה בסך הכל. יחיא חיכה וחיכה. עד שהחשיך. והקבילי אינו מתחיל במדידה. אלא מוסיף להתמהמה ולהתלהלה ולבזבז את שעות האור האחרונות לבטלה. וכל זאת בסיבתו של היהודי. הקבילי רצה להשתמט מתת לעמיל את המנה שלו. "ומה יש לפנינו? כמה היה צריך לתת לו? היה נותן לו שמינית חטה. ולכל היותר שמינית וחצי. ובכל זאת עינו היתה צרה על כמות זעומה זו, הוא העדיף לישון בגורן ליד הערימה מאשר למדוד אותה ולהובילה הביתה. ובלבד שלא לתת ליהודי את חלקו"… "היום כבר איחרנו את המדידה. יא יחיא, הערב רד" – אמר הקבילי – "מחר נמדוד ונפריש את חלקך. אינשאללה! בוא מחר"!… יחיא שב לכפרו בפחי נפש ועשה דרכו תחת שמים זרועי כוכבים. היום הלך לאיבוד. הקבילי מתכווין לדחות אותו. בכך לא היה לו עוד כל ספק. רוצה להערים עליו. הכלב בן הכלב. בגלל שמינית חטה"?
לפני שיגיע לביתו. ראה ברחבת הכפר להקת דוואשין חונה מסביב למדורה. ובה ארבעה גברים. מלבד הנשים והטף והכלבים. הדוואשין נודדים בעונה זו בשדות ובגרנות. מבקשים "מתת הקציר" מבעלי השדות ושולחים ידם בגזל. ואוי לו למי שמסרב לתת להם! מי שעושה כן, הם מחרפים אותו בשיריהם והופכים אותו לשמצה, למשל ולקלסה. יחיא קרא לארבעת הגברים ואמר להם: – הוי עובדי אללה, רצונכם חטה? הדוואשין. שהריחו ריח שלל. אמרו לו: – אחריך. יא יחיא. היכן החטה? אמר להם: – פלוני בן פלוני איש בלסנה ישן הלילה ליד ערימת החטה שלו, חיטה ברורה ונקייה. איש זה דחה את המדידה בגללי והשאיר ערימתו בגורן. אני שואל אתכם. האפשר לסמוך עליכם?… אמרו לו: – הב לנו חיטה. יא יחיא, ואנחנו אחריך באש ובמים… – אם כך – הביאו שקיכם בידיכם ובואו אחרי! הלכו אחריו. לילה היה. וליד הקבילי בעל הגורן היה כלב טורף עז נפש. יחיא שאל: – מי מכם מוכן לטפל בכלב ? אמרו לו: – אתה תטפל בכלב ואנחנו נעמיס את החיטה… – טוב. אני אטפל בכלב – אמר יחיא והלך בראש ובידו שק פתוח. משקרב אל הגורן, הסתער עליו הכלב בשצף קצף וזינק ישר לתוך השק הפתוח המוחזק בשתי ידיו. הוא סחב את הכלב לאחור ונסוג. שומרי הגרנות, ששמעו את קול הכלב הולך ומתרחק ונמוג, אמרו: – "אהה. הצבוע טרף את הכלב. הצבוע טרף את הכלב". הם תפסו בגרזניהם ורצו בעקבות הנביחות. בתקוה, להציל את הכלב מפי הצבוע… ויחיא תעתע בהם: בעת שהיה סוחב את השק. הכלב היה משתתק. והרודפים היו מתיאשים ממנו. וכשהיה עוצר. הכלב היה משתולל, והרודפים שומעים ומוסיפים ללכת אחריו בכיוון נביחותיו. וכן על זה הדרך: כשהרודפים היו מתיאשים, היה יחיא עוצר. והכלב מרים מיד את קולו ומעודד את הרודפים להמשיך במרדף. וכשהיו קרבים להשיגו. היה הולך ומתרחק. והכלב משתתק. "מה אומר לכם? הוא סחב אותו כמו מראשון לציון ועד בית דגן. והרודפים תועים אחריו"… ובינתים מילאו הדוואשין את שקיהם חטה מן הערימה, בכל שק שני קדח. והסתלקו עם שללם. ומששיער יחיא שכבר נעשתה המלאכה, פתח את פי השק. והכלב זינק החוצה. והרודפים. אך ראו את הכלב רץ לקראתם. צהלו והריעו. הם פצחו פיהם בשיר לכת וחזרו אל הגורן. כלוחמים עטורי נצחון השבים מן המערכה. הם גברו על הצבוע האיום והצילו טרפו מפיו… ולפתע – שוד ושבר! השירה נדמה. ערימת החטים של בעל הכלב נעלמה. "ברוך דיין האמת!"…
החטה הגנובה הובאה ע"י הדוואשין אל בית יחיא ונמדדה וחולקה בשווה בין חמשתם, כחוק: "הגנבים אחים"… למחרת היום, השכים יחיא אל כפר בלסנה וירד אל הגורן לתפוס את הקבילי לפני שייעלם. ראה אותו חמוץ סבר ואמר לו: – בקרך טוב, יא ג'ארי! מה? כבר מדדת? אני לא רואה עוד את הערימה… אמר לו: – השתטה לך, יהודי! אפשר שאלהים הענישני בגללך. אלו הייתי נותן לך את שלך יום אתמול, לא הייתי מאבד את היבול. עכשיו בוא הנה ניתן לך מלוא חופנים מאלה שעוד נותרו: יכולנו לאסוף אותן רק במטאטא… אמר לו: – רואה אתה מה עושה הרמאות? זה הוא שאמר המשל: (מן זרע אלחילה, צרב אלפקר = הזורע מרמה, קוצר מאומה)…
כתיבת תגובה