פה נודעתי ברור בעליל את כל הנעשה עם ר' ברוך ז"ל מעה"ק צפת, אשר שלחן הרב הגאון מוה' ישראל זצ"ל לחפש אחר עשרת השבטים ובני משה, שהרגו המלך פה צנעא, כפי שספרו לי אנשי אמת שישב עמהם והכירוהו וידעו את כל הנעשה, וכפי ששמעתי מאנשים אשר קברוהו בידם ומהרב החסיד מארי סעיד בהרב החסיד המקובל מארי יחיא אַבּיַץ' [הלבן] הדיין, אשר הלך עמו אל המדבר וראה כל הנעשה בעיניו.
ר' ברוך ב " ר ש מ ו א ל, מילידי עיר פינסק בליטא, עלה בשנת תקע"ט להסתפח בנחלת ה' בעה"ק צפת. והיה בעל תורה וגבר חכם מדיני, גם איש גבור חיל ואמיץ לב, אשר גם בימים ההם עת עול הגלות כבדה באה"ק, גבורתו וחכמתו עמדה לו לעשות לו חיל, וקנה לו שם טוב ; גם ידע ברפואות וסגולות עשבים וסמים, ובימים ההם היה נחשב לרופא במדינות האלה. הגזרות אשר היו בחו"ל בשנת תק"ץ העיר לבב כמה גדולים מאחינו בני ישראל בליטא לבקש מהגאון תפארת ישראל ז"ל לבחור אנשים חכמים לחפש אחרי אחינו שבטי ישורון ובני משה, כי יסופר אשר בשנות קדם היתה עת צרה לישראל ובאו אלה האובדים ויושיעום בצר להם ממצוקותיהם. ונתנו עיניהם בר' ברוך הנזכר וגם הוא מצא את לבבו נאמן וגויתו נכונה לדרך הגדול והכבד הזה. אחרי דרשו וחקרו כל ההכנות והענינים הצריכות לנסיעה כזו, ולאיזה דרך יפנה ואנה יחפש, נתנו לו אגרת פאר כלילת יופי אשר העריך הרב הגאון מוהר"י הנזכר (אשר ליופי שלימותה נדפסה אח"כ באמשטרדם ע"י הרב הצדיק מוהרצ"ה לעהרין זצ"ל, על כן לא העתקתיה בזה, ואולם סוף המעשה הנדפס שמה בקצור אין אמת בו ככל הדברים המרחפים על כנפי רוח) והשביעוהו שבועה חמורה שלא ישיח דעתו להתערב בענינים אחרים, רק ישים כל מאווייתו ומעיינו בדבר הזה. ובחדש חשון תקצ"א עזב את ביתו בעה"ק צפת וילך למסעיו אל אשר פנו דרך לפניו. הוא ידע היטיב לשון ערבי ולהתחפש ולבוא כאחד הערביאים לעת הצורך. ותהי ראשית נסיעתו דמשק, חלב, כורדיסתאן, אשור,בגדאד, דרך יבשה, ומשם לבצרה, בושיר, מסקט דרך ים, ומשם לעדן, ראש מדינת תימן נגבה, ודרך ט"ו יום ביבשה בא לעיר הגדולה הזאת צנעא בתחלת אב התקצ"ג.
אז היתה העיר הזאת בשלוה כשנים הטובות, והרב הגדול מארי יוסף אל -קָארֶה ובית דינו וגדולי העיר קבלוהו באהבה כבוד ויקר. ותישר הדבר בעיניהם ויאמרו לאזרו בכל מאמצי כח להוציא הדבר הגדול הזה לאור ברצות ה'. וארח עמו לחברה הרב החסיד המקובל ובעל מעשים טובים, מארי יחיא אל – אַבּיַץ' (הלבן) הדיין השני. גם ר' ברוך היה בידו ספרים מאלה ואשר מסר לו בכתב ובעל פה הגאון מוהר"י ז"ל שהיה לו יד ושם בזה, וגם בדרכו אסף עוד מלא חפנים סגולות ורפואות אשר היה לו לעזר ולהועיל במדינות אלה. בימים ההם מלך פה איש גדול מזרע המלוכה מאז ומלפנים האמאם אל – מַהדִי, והיה חולה במחלה כבדה אשר כל הרופאים שלו נואשו מחייו. והוא אהב את היהודים, והיו להם מהלכים בחצרו, ועושי מלאכת המטבעות. וכאשר נודע לר' ברוך מחלת המלך ועניניו, אמר להרב הנזכר שיש לאל ידו לרפאות את המלך על נקלה, ובקש להתודע לפניו ולרפאותו. אבל הרב מנעהו מלכת בגדולות, מיראתו פן לא יוכל לרפאותו יהיה עוד קצף על היהודים. ודחהו לאמר, יען כי הוא מושבע מהמשלחים בארץ הקודש בלי יסור מני דרכו להתערב בענינים אחרים, חלילה לו למעול בשליחותו ולבגוד בפקודת משלחיו, ולא עזבו לעלות אל המלך.
והכינו צדה לדרכם, והלך עם הרב הדיין מארי יחיא הנזכר למזרח צנעא אל המדבר הגדול, אשר עפ"י הגדות וספורים ימצאון שמה משבטי בני ישראל. וילכו דרך צַעדַה (היא דקלה) ועד חידאן, הוא סוף הישוב, ט"ו יום מפה אצל המדבר, ושם עוד נמצאים יהודים זעיר שם זעיר שם, ויכינו להם צדה ומים לכמה ימים, ולקחו עמהם גוי וגמל לצידם, וישימו אל המדבר פניהם. שלשה ימים הלכו במדבר ערבה בישימון דרך, ארץ לא עבר איש. ויהי הם הולכים, ונשך נחש בעקב ר' ברוך, ושלף חרבו אשר במתניו ובאבירות לבו נתח מקום הנשוך עם הארס ויזר תחבושת וישכב לנוח. והנה ראו מרחוק כבשה אחת תועה במדבר, ולקחו הכבשה, ויפתח את בטנה והניח רגלו בתוכה, וזאת עלתה לו ארוכה. אחרי הונח ורפא לו, חשבו דרכם מאין בא להם הנה כבשה מן הצאן אם אין שם עוד עדר ורועה, והלכו עוד הלאה ומצאו רועה ועדר. וישאלם על הכבשה ואמר לו ר' ברוך : אני לקחתיה. ויקצוף עליו, ויגיד לו שעשה לרפאותו, והראהו מכתו האנושה ויפצרהו, אז שככה חמתו. ושאל להם : מה המה ? אמרו לו : יהודים. ושאל מהם אות, ואמרו לו : "שמע ישראל" וכו' והראוהו ציצית ותפלין, אחרי כי נתודעו זה לזה כי גם המה יהודים, גדלה השמחה והאהבה ביניהם. אמרו לו : את אחינו בני משה ושבטי יה אנחנו מבקשים. והראה לו את המכתב מארץ הקודש וספר לו כל דבריו. אמר לו הרועה : אני אין אני יכול להביאכם עמי, ואתם תנו לי מכתב עם אות, ואלכה ואגידה לאחי, ואתם שובו לעיר חַידָאן ותשבו שמה עד אשר ישלחו לכם מענה. כן עשו וחזרו לחַידָאן וישבו שפה ימים אחדים. והנה קרבו ימי ראש השנה ועוד לא בא תשובה מהם. ואמר ר' ברוך לשוב לצנעא על ראש השנה, ואם ישיבו דבר. ישלחו היהודים מפה לצנעא, ואחר החג ישובו הנה, ואף אם אין מענה, אחרי שנודע להם הדרך ילכו בה. ומארי יחיא הדיין אמר לשבת ולהוחיל על המענה, אבל חזקו דברי ר' ברוך וישובו לפה. רגלוהי דבר אינש אינון ערבין ליה וכו'. עברו גם ימי החג ולא השיגו מענה.
ור' ברוך התעשת עוד לרפאות את המלך, כי עודנו חי וחולה, בחשבו שע"י אשר ירפא למלך יתן לו עזר וסעד להוציא לאור מעשהו, כי זרועו מֹשלה לו לעשות כל. הרב נגד רצונו אמר לו : "עשה כחכמתך". ומאת ה' היתה נסבה לסכל את מעשיהו למען יתקיים דבר החזון (ישעיהו כ"ז י"ג) : והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו', אשר החזון הזה להוציא האובדה ולקבץ הנדחה יהיה רק ביום יתקע בשופר גדול בעת הקץ, ולשוא יעמלו טרם הגיע זמנו, האוכל בוסר שניו תקהינה והאוכל פגים לא יצלח. היהודים עושי מלאכת המטבע אשר למלך הגידו לו שיש אתם רופא ירושלמי מפליא לעשות, בשכבר גילה חכמתו והראה מופתיו לרפאות כמה חולאים ויהי איש מצליח. וצוה המלך ויביאוהו לפניו, ושמח בו, ועשה לו רפואות תעלה, ובימים מועטים נרפא המלך- ויכבדהו מסאד ויאהבהו, וישימהו רופא למלך, ונתן לו בית אצל חצר המלך וסוס לרכוב עליו וחרב יקרה, אשר לא נעשה כן ליהודי בארץ הזאת. ור' ברוך ישב בעיר היהודים, ובכל יום אחר התפלה רכב על סוסו אל חצר המלך, והיה מבקר את המלך, כי עוד לא היה בריא אולם. גם נשים רבות היה לו ובנים ובנות, והיה מבקר עליהם מי חלה מהם, גם שארי חולים, השרים והעבדים, וכל אשר עשה הצליח : החיה מתים, פָקַח עִורים, טִהֶר מצורעים. לא היה דבר שגב ממנו, כי היה משכיל בכל עניניו (ולא בידיעת חכמתו כי ידענו האיש ושיחו) מתת אלקים היא, ויצא שמו לתהלה בכל הארץ הזאת. ויהי כחזקתו בעשרו וכבודו, שכח את השבועה ולא שת לבו לבקש את אחיו (עד עת וזמן), אשר אולי לבעבור הדבר הזה נשאוֹ אלקים. האיש הזה גם בעניותו ושפלותו היה אמיץ לבו בגבורים ולא חשב אנוש, ומה גם עתה. גם את המלך הישמעאל אשר כל כבוד איננו שוה לו לא חלק גם את הכבוד אשר לשפל אנשים, ובבואו כל יום לבקרו לא כבדו בכבוד מלך, רק כאשר ישאל איש בשלום רעהו. גם את משכב נשיו אסר בעדו, אשר זאת היתה לתועלת חייו ורפואתו באמת, ובעיני המלך רע, וחשב כי משנאה יהדפהו מתאוותו, כי אך יהודי הוא ואין טובתו שלימה. וכן אמרו לו יועציו שהיהודי ימנעהו להקים זרע, כי לעון נחשב להיהודים להרבות זרע ישמעאל. (אין זאת בכל ספרי ישראל). וכאשר לא שמע אליו, והיה בבוקר בבקרו אותו, הכיר בו כי לא טהור הוא, ודבר אליו קשות ויבזהו ויקללהו, עד שהמלך בז לו בלבו ונטר עליו שנאה תחת טובה, אבל לא יכול לשלחו מעל פניו, כי שומר נפשו היה וראה ממנו גדולות ונפלאות בחכמה וברפואה, ועצתו היתה אמונה. ואולם גם בכבוד כל הישמעאלים הֵקֵל מאד. והיהזן ברכבו על סוסו בכבוד במלבושי מכלול כאחד השרים וחרבו על ירכו וקנה שרפה, כי היה גם מלומד מלחמה, ופה עניים רבים הקיפו עליו לבקש צדקה ורדפו אחר סוסו : צדקה ! צדקה ! כמנהגם, היה מחרפם ומקללם, ואף מכה על קדקדם בשבט אשר בידו, הדבר אשר לא נסו ישמעאלי תימן ולא פללו לשמוע ולראות כזאת מאיש יהודי ; עד כי החרה אש קנאתם עד להשחית וכתבו אל המלך משטמה רבה ובתוכחות חמה : "הבאת איש עברי טמא לשחק בנו לקללנו ולחרף דתנו (זאת ראשית שטנותם בכל מקום) והוא אך מתנקש להמיתך, כי לרגל את הארץ במלאכות מלך מצרים הנלחם עמך להביא את כל הממלכה בידו". הדברים נכנסו בלב המלך, אבל לא מצא את לבבו למצוא עליו תואנה. בעת ההיא יצא הגבור הגדול אִבּרָאהִים פֶחָה מלך מצרים להלחם עליו, ובא באניות עד עיר מוֹכ'א עיר גדולה בצורה וסוחרת על שפת ים סוף ראש ערי המסחור לכל המדינה, וכבש אותה והניח שם מושל ואנשי צבאו, וישם את פניו לשאר ערי החוף ולכנוס עוד לפנים המדינה. והמלך הזה לא עצר כח להלחם עמו. כי גם היה חולה תמיד ולא יצא ממקומו. הפעם אמר ר' ברוך אל המלך : "אם אדוני לו שמעני, יתן על ידי עשרת אלפים אנשי חיל מצבאות תימן, ואצא להלחם עם אבראהים פחה את המושל והחיל אשר הניח במוֹכ'א ואגרשנו משם, כי ידי רב לי להלחם עמו. ידעתי אבראהים פחה וחילו לא יעצרו כח נגדי, כלה גרש אגרשנו מפניך, רק אם תפקדני מושל בעיר מוֹכ'א תחת ממשלתך". ושם ישבו גם יהודים רבים, כארבע מאות בתים עשירים וסוחרים. הדברים האלה הוסיפו פחם לגחלי המשטינים והמרגלים בו כי מרגל הוא ונתנו רגלים לשטנותם, כי פיו ענה בו שיודע את אבראהים פחה ויכול להתגרות עמו במלחמה, הלא דבר הוא ! אך למען הביא העשרת אלפים החיל אשר אמר תחת ידו, ונוסף גם הוא על שונאיו. ומהיום ההוא היתה שומה בלבו להמית את ר' ברוך בסתר. (ועוד מכתבי עמל ושטנה באים אל המלך יום יום על אשר גדלו ונשאו) .
אהה לשון! הלא החיים והמוות בידך נתנו, ומדוע אך במות תבחר ותקרב ? כי רבו חלליך ומה עצמו כל הרוגיך! לא חללי חרב עשת ברזל ולא מותי נושקי רומי קשת (המה אך מקרוב חללים יפילו) ולשונך רכה נחת בשר חי, גם עצם אין בך. וגם מרחוק מקצה ארץ עד קצהו תהרוגי בלי חמלה גוי ואדם יחד ! גם בעלך ימית ארסך (בלי יתרון) כמו חמת נחש תשוך אדוניך (בלי כשרון) כמו שפיפון. אך מעט רפואות תעלה תעלה בחבל להחיות, ומה רבו פצעיך ! גם על ר' ברוך, אשר עיני כל ישראל עליו יביטו להביא תשועה ממרחק ולגלות צפוני טמוני שבטי יה, גם עליו הנגפת חרבך הקשה, הרגת ולא חמלת ! אהה לשון ! שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו.בכל יום היה המלך אחר סעודת שחרית מוליך עמו את ר' ברוך לשוח בגנו אחורי ביתו, פרדס גדול מכל עצי עדן ובתים מכלמיני חיות ועופות משחקים, ושם היו מנסים כוחם וחכמתם לירות חצים וכדורים וקנה שרפה וקשת אל המטרה אשר הציבו לקלוע אליה. ובכל עת היה ר' ברוך מלמד ידיו טוב מן המלך. ויהי היום, ב' שבט שנת התקצ"ד יי ור' ברוך בא בבוקר לבקרו כיום ביום ושתה עמו הקהוה. אחרי כלה מלאכתו לבקר בני הבית, אמר לו המלך : "בוא ונשוח בגן", ועבד כושי עמהם ובאו עד מקום המטרה, אמר לו המלך "יוֹר אתה לפני, כי אתה תחכם ממני". ויוֹר לפניו. אמר לו המלך : "לך והבא הכדורים" תחת אשר לפנים היה עבד הכושי רץ ללקטם. ויהי אך עבר מלפניו כשמונה רגל, והמלך ירה עליו כדור מהקנה אשר בידו, ויבוא בין כתפי ר' ברוך ויצא מלבו. עוד לא נפל ארצה, וחזר פניו נגד המלך ואמר לו : "זאת תגמולך שהצלתיך ממוות ? ירא ה' וישפוט, ידעתי כי לא תאריך ימים וגם ממלכתך לא תקום". ונער הכושי רץ אליו בחמת רוחו, ושלף חרבו והתיז גם את ראשו. המלך נבהל מאד, ואחרי עשה, הכהו לבבו באין מעצור. ויבוא אל ביתו סר וזעף וצוה על העבד הכושי למהר להשליכו לפני החיות אשר בגן, למען יאכלו ולא יוודע לאיש. העבד כן עשה. ולעת ערב שלָחוֹ המלך לראות מה נעשה בגויתו אם לא נשאר ממנו עצם, ובא ואמר לו, כי החיות לא נגעו בו ועודנו שלם. אז חרד המלך חרדה גדולה ושנתו נדדה מעיניו. ובבוקר שלח אחר היהודים הצורפים העושים מלאכת המטבע בחצרו, והכניסם בחדר בסתר, ואמר להם : "אל תגלו לאיש, לכו אל הגן וקחו ושאו את גוית חכם ברוך וקברוהו בקברותיכם ואיש אל ידע". המה לקחו את גויתו וראשו, ועשו לו כמשפט, קרעו וספדו ובכו עליו רב בכה, ויקברוהו בקברות היהודים ולא נודע לאיש. בערו יום, יומים, עשרה ימים, ור' ברוך לא בא לביתו לעיר היהודים, אשר זה דרכו מאז ללון בביתו ולהתפלל בבית-הכנסת בכל יום ולבקר חולים, ומה גם ביום השבת, ולא בא. והתחילו לדרוש אחריו מעושי המלאכה, ואמרו:"הס כי לא להזכיר". גם השרים והעבדים הבאים אל המלך הבינו כי נעצב המלך על חכם ברוך שהרגו. שמחו וחגגו. והיהודים התאבלו מאד, ותחשך כל העיר, וכל איש בסתר אהלו תחת קורות ביתו בכו וקננו וספדו כמספד על היחיד, ולא יכלו להזכיר שמו ברבים ולדבר ממנו מאומה, מפני אימת המלך והגוים. והגוים הראו ליהודים אותות שנאה ואיבה, עד כי לא יכלו להרים ראשם מפני היראה ועיניהם מפני הבושה
כתיבת תגובה