בעיר אחת בתימן היה סנדלר עני, שפרנסתו היתה דחוקה עליו כל ימות השנה ; כיון שהיה מפסיק עבודתו ואץ לשמח חתן וכלה. ומשום כך, נתכנה בפי הבריות : "משמח חתן וכלה".
דל-זקן וצנום היה האיש. גוץ וקל-תנועה וחיוך-נצחי שפוך על פניו. הוא היה שר ורוקד, מִתלַליֵן ומטפס כשד על הקירות. מתבדח ועושה כל מיני העוויות לשעשע את המסובים. והכל – כדי לשמח חתן וכלה. הוא נחון בסגולה חשובה : שלא היה מפלה בין חתן עשיר לבין חתן עני, והיה אץ לשמח את זה ואת זה, שלא על מנת לקבל פרס שמצוה היא לשמח חתנים.
קרה המקרה ונזדמנו לו שתי חתונות בלילה אחד : אחת של בן- עשירים ואחת של בן עניים, שהיה גם שכנו לבית. באו המזמינים ! של שני החתנים להזמינו, כל אחד לשמחתו. והיה נבוך : שלא ידע את מי משניהם עליו לבכר. והוא השיח במבוכתו לאשתו והיה נושא ונותן עימה. שלא רצה להחליט בדבר לבדו, בגין שהיה מתפרנס מתיקוני נעליהם של בית העשיר. כי העניים .הילכו יחפים.
השיאה לו אשתו ואמרה : "ודאי הוא שעליך לילך לבית העשיר. שחיינו תלויים בהם כל ימות השנה. מה שלא כן העניים. הללו לא תצמח לנו שום תועלת מהם. שאם. חלילה. תבכר לילך אצלם. עלול הדבר להביאנו עד פת-לחם". האיש, שחס בלבו על העני שכנו, ניסה לסבר אזני אשתו ואמר : "תראי. יא עיוני. לעשירים הללו יהיו הרבה קופצים ומקפצים וימצא להם מי שישעשע אותם חוץ ממני. ואילו לשכנינו העניים לא יהיה מי שישמחם. ולא עוד, אם אלך לעשירים אוסיף על חטאתי פשע ; כיון ורוב הקרואים יבכרו לילך אצל החתן העשיר בגללי, ויניחו לחתן העני בודד במועדו וביום שמחתו היחיד ; "שאין לו לעני, אלא יום מותו ויום חתונתו", אמרו המושלים. ובמקום שמחה – אהא גורם להם תּוּגה. אסור לי מן התורה לעשות להם זאת. מוטב שאני אלך לשמח את החתן העני." אמר וצעד לעבר הדלת… משכה לו אשתו בחלוקו לעכבו והזעיפה : "השתגעת או מה ? האם כבר נטל אלוהים את שכלך ? אוי ואבוי לך אם תלך לבית העניים ! אני ובניך שנסבול מקלקול היחסים עם בית העשיר. אתה ממילא ניזון ונהנה לך בבתי המשתאות הללו, ואילו לי ולילדים לא יהיה במה להזין נפשנו רוב ימות השנה. כזאת לא תהיה ! דע לך, באם תלך לבית העני למרות רצוני, הריני עוזבת לך את הילדים ובורחת מן הבית. וַאנתּ אִרבֶּא כַ'לַאצַךּ ! " – איימה האשה עליו.
נחרד הסנדלר לשמע איומי אשתו. הוא מכיר בארחותיה : לא פעם נטשה לו את הילדים וברחה לבית-אביה שבכפר הסמוך. הוא הסכים לה. כדי לשמור על שלום-ביתו, ונשרך לבית העשיר כשלבו מלא צער. משפשטה השמועה בעיר, שאכן "משמח חתן וכלה" מרקד בבית החתן העשיר – נהרו הכל לשם, גם הקרואים של החתן העני, כדי ליהנות משעשועיו של זה. והיה האיש מרקד ומשעשע הקרואים של בית העשיר כשלבו בל עימו. וכיון שראה שגם הקרואים של החתן העני באו אף הם לשם כדי ליהנות משעשועיו – נקפו לבו על שגרם עוול לחתן העני ; שלא די לו שלא הלך לשמחו: אלא אף גרם בעקיפין שלא ימצאו אצלם מסובים כל עיקר. נפשו נתבלבלה עליו, והיה מרקד ומלליין כמי שכפאו שד. כל אותה עת ישבו החתן והכלה העניים עם בני משפחותיהם מלוחיינים ועצובים מאד. ואין תימה, שכל שיחם ושיגם היה הנוֹגַץ שגרם להם "משמח חתן וכלה" שהעכיר עליהם את ליל-כלולותיהם ואת שמחת-חייהם. ואלהים שמע את נאקת לבם… כל רקודיו. טפוסיו וכרכוריו, עשה "משמח חתן וכלה" בלי שמחת הנפש ; שליבו היה מיצר על עגמת הנפש שנגרמה בעטיו לחתן העני. ומשום כך, שעה שהיה מטפס על הקירות והרפים, כדי לשעשע את המסובים כמנהגו, נשמט לארץ ונשברה רגלו. רקדן אחר מילא את מקומו. . .
כשלקחוהו לביתו, היה אך ממלמל וחוזר וממלמל : "כל ההולך אחר עצת אשתו, נופל בגיהנום…"
ימים רבים שכב האיש על ערש-דוי, ולא זכה אפילו לביקור-פעם של' משפחת החתן העשיר, וכאילו לא בגינם מעד ושבר רגלו. ורק משפחת החתן העני, שכנו. היו אלה שנכנסו לבקרו מדי יום. ניחמוהו והשקוהו תרופות, הטיבו עימו מפתם הדלה וסיעדוהו בחליו. הוא שנאמר : "טוב שכן קרוב מאח רחוק". בימי חליו הארוכים הירבה בקריאת "תהלים". יום אחד, משגברו עליו מכאוביו, תפס לספר בשתי ידיו, אימצו אל לבו ונשא עיניו לשמים וקרא : "יא רבונו-של-העולם ! אם תרפאני ותשיב רגלי לאיתנה – הריני נודר ונשבע לך בספר הקדוש הזה, וְדָוִד עֵדִי, שלא אשעשע יותר בחתונותיהם של עשירים, אלא בחתונותיהם של עניים בלבד." לאחר שנתרפא והחלים כראוי – אץ האיש ברגליו למלא נדרו, והיה סובב מעיר לעיר ומכפר לכפר ושר ומרקד, מפזז ומכרכר בחתונותיהם של עניים בלבד. אמרו עליו : "כל מי שלא ראה 'משמח תתן וכלה' בפיזוזיו וּבשִׂמּוּחָיו – לא ראה שמחת חתנים מימיו".
כתיבת תגובה