בצפון תימן במקום הנקרא אלמחתויה היה בית כנסת של בית גמיל. בבית הכנסת היה ספר תורה הנקרא אספר אלכביר והיה ידוע שהוא מקודש.
לפני שסלם בן מוסא גמיל קנה אותו, הספר היה במקום הנקרא אטלח. יודעי דבר סיפרו ששנה אחת היתה בצורת ולא ירדו גשמים, וכל תושבי המקום עזבו אותו והלכו למקומות אחרים לחפש פרנסה למשפחותיהם. בבית הכנסת של הכפר אטלח היה ספר התורה אלכביר, ובבית שבו היה בית הכנסת היתה גרה אשה מבוגרת יראת שמים עם שלושת ילדיה. האשה עבדה בכל מיני עבודות לפרנסתה ולפרנסת ילדיה, ומרוב שהיא האמינה בד' ובתורה הקדושה החליטה שהיא לא תעזוב את הכפר ולא תשאיר את ספר התורה ובית הכנסת עזובים, מחשש שהערבים יחללו את כבוד ספר התורה ובית הכנסת.
ערב אחד לא היה לה מה לתת לילדיה לאכול, והם כמעט גוועו ברעב. לאשה לא היה לאן ללכת לחפש אוכל לבניה, התפללה לד' ואמרה "אחנא בין אידאתך" (אנו בידיים שלך). אמרו לה הילדים "אמא אנחנו רעבים והולכים למות" אמרה להם "ד' יעזור". באמצע הלילה, אחרי שהילדים הלכו לישון, נכנסה לבית הכנסת ופתחה את ארון הקודש, בכתה וצעקה "אלהים, אתה יודע שנשארנו במקום הזה, אני ובני, לכבוד ד' ולכבוד התורה הקדושה ועכשיו הילדים שלי הולכים למות מרעב ואין מי שיעזור לי". נשקה את ספר התורה בבכיה ואמרה "אני מבקשת את עזרת ד' ואת עזרתך" והלכה לישון. ותשועת ד' לא אחרה לבוא. בבית השכן היתה גרה אשה גויה עם ילדיה. היה לה קמח חיטה ושמן אשר הכינה לילדים שלה. בעת שינתה של הגויה, בא אליה זקן אחד, העיר אותה ואמר לה "קומי מהר וקחי את השמן והקמח שיש לך ותני אותם לשכנה שלך היהודיה". אמרה הגויה "זה הקמח והשמן בשביל הילדים שלי". אמר לה הזקן "אם לא תקומי עכשיו ותלכי ליהודיה ותתני לה הקמח והשמן את תמותי הערב". מרוב פחד, הגויה קמה מהר, לקחה את הקמח והשמן והלכה להעיר את היהודיה. אמרה הגויה "תשמעי יהודיה, בא אלי זקן אחד כשישנתי ואמר לי שאני אקום מהר ואביא לך את הקמח והשמן הזה ואם אני לא אביא לך עכשיו הוא יהרוג אותי. קחי את הקמח והשמן ותתפללי עלי ועל ילדי שלא נמות". הגויה השאירה את הדברים והלכה לה במפח נפש.
היהודיה שיבחה לאל והאמינה שזה בזכות התפילה שלה ובזכות ספר התורה, ובאותו רגע קמה והכינה לה ולילדיה ארוחה, ומאותו ערב הפרנסו היא ובניה בריווח.
כתיבת תגובה