"ויראו כל העדה כי גווע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל" (כ, כט)
בוכים על הצדיקים שמסתלקים מהעוה"ז מפני שמגינים על העולם וכשמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד. וקשה סילוקם של צדיקים לפני הקב"ה כחרבן ביהמ"ק מפני שהצדיק מכפר עוונותיהם של ישראל באותו דור. וכשהקב"ה רוצה להביא פורענות לעולם מסלקו תחילה ואח"כ מביא הפורענות שנאמר (ישעיה נז): "כי מפני הרעה נאסף הצדיק". "ומצאתי בכתיבת מ"ו שלום מנצורה נע"ג שקיבל מאביו, שפעם אחת הגיע לעיר יהודים שנוהגים ביום לידת הבן בוכים ומצטערים, וביום שימות אדם שמחים ומודים ומשבחים. ויתמה על זה המנהג, וחייו הגיעו לשאו"ל מהם סוד הדבר. והשיבו שביום צאתו לאויר העולם, הם בוכים ומצטערים ומתפללים עליו, שלא יצא לתרבות רעה כשיגדיל. אבל בהסתלקו בישרו ודתו, אז הם שמחים על יום אסיפתו כי טוב הוא. ואסמכתא מקרא דכתיב (קהלת יב, יג) 'סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וכו". לכך צריך כל אדם להתפלל על בניו שלא יצאו לתרבות רעה, ושיהיו ישרים הולכים בדרכי השם יתברך. ועליו נאמר (משלי כ, ז): אשרי בניו אחריו".
(עולת שלמה – לרבי שלמה אלבדיחי זצ"ל)
"ויען בלעם ויאמר אל בלק הלא דברתי אליך לאמר כל אשר ידבר ה' אותו אעשה" (כג, כו)
יש לדקדק בפסוק זה, שמלת "לאמר" לכאורה מיותרת, ויובן עפ"י מ"ש בפסיקתא: "אמר לו: איני מברכם מרצוני אלא על-כרחי". א"כ, מ"ש "הלא דברתי אליך לאמר" היינו שאמר לו שמה שבירכם באמירה בעלמא מן הפה ולחוץ ובקרבו ישים ארבו שאין רצונו לברכם מרצונו. ואפשר שזהו שאמר "אותו אעשה" דהיינו עקימת שפתיים בלבד ע"כ ולא מליבו. וזהו שאמר בתחילה "את אשר ישים ה' בפי אותו אדבר", שלכאורה היל"ל את אשר ידבר, אלא שידע כבר שאין רצונו של הקב"ה לקללם ולכן הקדים לבלק שבעל-כרחו יאמר מה שישים השי"ת בפיו. וארז"ל עה"פ "וישם ה' דבר בפי בלעם" – "חכה שם לו בפיו" שלא יהא רשאי לקלל. וזהו שאמר – "בפי, אותו אדבר" בפי דייקא לא מלבי ורצוני.
(חן-טוב – לרבי יחיא אלבדיחי זצ"ל)
"כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" (כג, כג)
בלק ובלעם – בגימטריא רעה (עם הכולל). לומר לך, שנתיעצו בעצה רעה על ישראל והיה רצונם לכלות את ישראל בכישופיהם. שבלעם כוחו לעשות נחשים נגד שם יעקב, ובלק כוחו לעשות קסמים נגד שם ישראל, לכך נתחברו שניהם. וכוונתם, שלא יוכלו להם זכויות יעקב וישראל. ראה הקב"ה את מחשבתם הרעה, הוציא רוח מסטרא דיוסף מבין ענפי האילן ונשב בההוא נחשים ובטל לון. והיינו דכתיב (בראשית מד): "כי נחש ינחש איש אשר כמוני", ר"ל איש דלעילא שהוא מסטרא דילי הוא יבטל הנחשים. ונשב רוחא מאילנא דלתתא ובטל קסמים. כיוון שראה בלעם כן, אמר: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל – הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יחשב" כי ישראל אינם מסורים כי אם בידו יתברך, שנאמר (דברים לב): "כי חלק ה' עמו".
(עץ החיים – לרבי סעדיא ב"ר אברהם אלנדאף זצ"ל)
"ויראו כל העדה כי גווע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל" (כ, כט)
בוכים על הצדיקים שמסתלקים מהעוה"ז מפני שמגינים על העולם וכשמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד. וקשה סילוקם של צדיקים לפני הקב"ה כחרבן ביהמ"ק מפני שהצדיק מכפר עוונותיהם של ישראל באותו דור. וכשהקב"ה רוצה להביא פורענות לעולם מסלקו תחילה ואח"כ מביא הפורענות שנאמר (ישעיה נז): "כי מפני הרעה נאסף הצדיק". "ומצאתי בכתיבת מ"ו שלום מנצורה נע"ג שקיבל מאביו, שפעם אחת הגיע לעיר יהודים שנוהגים ביום לידת הבן בוכים ומצטערים, וביום שימות אדם שמחים ומודים ומשבחים. ויתמה על זה המנהג, וחייו הגיעו לשאו"ל מהם סוד הדבר. והשיבו שביום צאתו לאויר העולם, הם בוכים ומצטערים ומתפללים עליו, שלא יצא לתרבות רעה כשיגדיל. אבל בהסתלקו בישרו ודתו, אז הם שמחים על יום אסיפתו כי טוב הוא. ואסמכתא מקרא דכתיב (קהלת יב, יג) 'סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וכו". לכך צריך כל אדם להתפלל על בניו שלא יצאו לתרבות רעה, ושיהיו ישרים הולכים בדרכי השם יתברך. ועליו נאמר (משלי כ, ז): אשרי בניו אחריו".
(עולת שלמה – לרבי שלמה אלבדיחי זצ"ל)
"ויען בלעם ויאמר אל בלק הלא דברתי אליך לאמר כל אשר ידבר ה' אותו אעשה" (כג, כו)
יש לדקדק בפסוק זה, שמלת "לאמר" לכאורה מיותרת, ויובן עפ"י מ"ש בפסיקתא: "אמר לו: איני מברכם מרצוני אלא על-כרחי". א"כ, מ"ש "הלא דברתי אליך לאמר" היינו שאמר לו שמה שבירכם באמירה בעלמא מן הפה ולחוץ ובקרבו ישים ארבו שאין רצונו לברכם מרצונו. ואפשר שזהו שאמר "אותו אעשה" דהיינו עקימת שפתיים בלבד ע"כ ולא מליבו. וזהו שאמר בתחילה "את אשר ישים ה' בפי אותו אדבר", שלכאורה היל"ל את אשר ידבר, אלא שידע כבר שאין רצונו של הקב"ה לקללם ולכן הקדים לבלק שבעל-כרחו יאמר מה שישים השי"ת בפיו. וארז"ל עה"פ "וישם ה' דבר בפי בלעם" – "חכה שם לו בפיו" שלא יהא רשאי לקלל. וזהו שאמר – "בפי, אותו אדבר" בפי דייקא לא מלבי ורצוני.
(חן-טוב – לרבי יחיא אלבדיחי זצ"ל)
"כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל" (כג, כג)
בלק ובלעם – בגימטריא רעה (עם הכולל). לומר לך, שנתיעצו בעצה רעה על ישראל והיה רצונם לכלות את ישראל בכישופיהם. שבלעם כוחו לעשות נחשים נגד שם יעקב, ובלק כוחו לעשות קסמים נגד שם ישראל, לכך נתחברו שניהם. וכוונתם, שלא יוכלו להם זכויות יעקב וישראל. ראה הקב"ה את מחשבתם הרעה, הוציא רוח מסטרא דיוסף מבין ענפי האילן ונשב בההוא נחשים ובטל לון. והיינו דכתיב (בראשית מד): "כי נחש ינחש איש אשר כמוני", ר"ל איש דלעילא שהוא מסטרא דילי הוא יבטל הנחשים. ונשב רוחא מאילנא דלתתא ובטל קסמים. כיוון שראה בלעם כן, אמר: "כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל – הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יחשב" כי ישראל אינם מסורים כי אם בידו יתברך, שנאמר (דברים לב): "כי חלק ה' עמו".
(עץ החיים – לרבי סעדיא ב"ר אברהם אלנדאף זצ"ל)
כתיבת תגובה