ד' תמוז יום פטירת הרה"ג מארי מחפוץ' נגר זצוק"ל
רבינו נולד לאביו מארי יעקב (ב"ר עוואץ' ב"ר סעדיא) נגר, בשנת תרס"ח
בעיירה אלקפלה במחוז רדאע.
אביו מארי יעקב היה איש קדוש ת"ח מובהק ובעל חסד גדול, היה שוחט בהמות ומחלק בשר לעניים. אם אשה ילדה וצריכה לעזר היה מארי יעקב שולח לה בשר ששוחט בשבילה ודואג לפרנסתה.
בשנת תרפ"ח עקרו כל משפחת נגאר מן הכפר אלקפלה אל העיר רדאע ושם נלב"ע אבי רבינו זמן קצר אחרי כן.
מארי מחפוץ' התייתם מאביו ואילו אימו האריכה ימים ונפטרה באה"ק.
מספרים על כיבוד אם הנפלא של רבינו, שכאשר נסעו היהודים לארץ והלכו זמן רב ברגל עד למחנה חאשד, אמו של רבינו היתה אז זקנה שלא יכלה שאת הדרך, אזי נשאה רבינו בידיו כל הדרך הארוכה.
עיקר תורתו קיבל מרבו שהיה גם בן דודו הרה"ג מארי עואץ' נגר זיע"א, כל חייו התבטל אליו כעבדא קמיה מריה, עד כדי כך שכשרבו מארי עואץ' נפטר, רבינו קרע עליו וישב עליו שבעה.
מארי עוואץ' היה תלמידו של הרה"ג מארי אברהם צנעני זיע"א, מי שלימים היה חמיו מזיוו"ר, ואשר עליו מסופר שפעם כשעלה לצנעא והתנצח עם חכמיה, הודו לדבריו.
היה גדול בעיני גדולי דורו. גם האב"ד מארי סלימאן חתוכה, ורבני בית אלצ'אהרי, מארי יחיא עומיסי ומארי יחיא בסיס וכו' כולם היו מרכינים ראשם בפני מארי עואץ' שהיה נחשב גדול הדור במחוזו.
בז' באדר תר"ץ בהיות רבינו כבן כ"ב הוסמך לשו"ב ודיני אישות ע"י רבו מארי עוואץ' נגר וכן ממארי צאלח נגר. בן השאר כתב עליו רבו, "וכבר הוא נודע בשערים אצל ת"ח שאין להרהר אחריו והמליז עליו לית ליה אסותא מן שמיא…"
כל כך התעלה רבינו בלימודו כבר בבחרותו היה לגאון גדול. מעשה נורא שקרה מתקופת בחרותו של רבינו בתחילת שנת התרצ"ב שנתיים בלבד אחרי שקיבל הסמכה מרבו, מוכיח על גדלותו הנוראית. אחד המיוחדים מגדולי הדור בצעירותו של רבינו היה הרה"ג מארי יחיא נחום זיע"א, שד"ר ביה"ד בצנעא אשר ידיו רב לו בכל מצב ותיקון עניני היהדות ברחבי תימן. מארי יחיא נחום היה סובב בכל מושבות היהודים בגלילות תימן ומפקח מקרוב על מצב השו"ב בפרט ושאר ענייני הקהילות בכלל. מן המותר לציין את המציאות הרווחת שהיתה, כאשר שמועה באה למחוז מסוים שמארי יחיא נחום קרב, היו השובי"ם(שוחטים ובודקים) יראים ומשננים תלמודם בחרדת קדש.
ויהי היום ושמועה הגיעה למחוז רדאע שהנה מארי יחיא נחום, כבר הגיע אל העיד דמאר הסמוכה צפונית מערבית לרדאע ובוחן את כל השובי"ם כמנהגו, ומן הסתם יפנה אח"כ אל רדאע. רבינו באותו פרק היה מלמד תלמיד אחד (לימים מארי צאלח אקצ'ע ז"ל) בכפר אלגמימה אשר במחוז רדאע, ובלילה אחד כאשר ישבו ולמדו, יצא א' מיהודי הכפר אלגמימה אל כיוון העיר דמאר לקנות סחורה. בדרכו טרם צאתו סר אל מעונו של רבינו וביקש ממנו בקשה לא שגרתית כלל, אל הבקשה הזו הצטרף גם התלמיד שישב לפניו ושניהם בקשו שרבינו יאות לשלוח על ידו מכתב שאלות בלימוד ובהלכה ממנו אל מארי יחיא נחום השוכן עתה בדמאר. מטרתם היתה שמארי יחיא נחום יניח עצמו מליכנס אל העיר רדאע כשיראה עד כמה גדולים הת"ח שבה.
רבינו היה אז כבן כ"ד שנה ומארי יחיא נחום היה כבן נ"ח שנה, אחד ומיוחד מגדולי הדור ופקיע שמיה לכל, ולפיכך רבינו לא העיז מלכתחילה לחשוב לעשות דבר זה שיתפרש כפגיעה במארי יחיא חלילה, ובפרט שמארי יחיא נחום בדרכו לבוא ולבחון גם את רבינו.
והאמת היא שרבינו לא נענה כלל לזה, אמנם הנ"ל הפצירו בו מאד. רבינו בספרו כף החיים(כת"י) העלה בקצרה נסיבות המעשה וכך כתב שם, "אמרתי להם ח"ו מה לי ולצרה הזאת לפגוע בכבוד הרב הנ"ל כי התורה צריכה ענוה, אמרו, רק לשאול אותו בדרך ענוה ויראת חטא וזו מצוה לידע איסור והיתר, עד שהפצירו בי ונתרציתי להם ושאלתי בי"ב שאלות ושמי לא נודעתי לו רק סתם, והייתי באותו הדור בחור עדיין לא נשאתי אשה, ואמרתי לו לש"ש אני שואל ולא לקנתר ח"ו , ואח"כ השליח הביא לו השאלות, וכו' ".
ואמנם, כשמארי יחיא נחום קיבל את מכתב השאלות לא ידע אם לעקל או לעלקלקות כי לא הכיר כלל את רבינו כי בן מחוז אחר הוא, ותמה ואמר מדוע שלח אלי ואני בדרכו לבחון אותו, והשליח אמר שעכ"פ ישיב על המכתב.
מארי יחיא ענה על חלק מהשאלות ועל מקצתן כתב ששלח לעיר צנעא, אך הוסיף וכתב, "אבל תדע שאני נתקניתי בדבריך ששלחת לי, נודיע לך בשופר מקוצר ולא מאריך אולי אתה מתפאר בלשונך ח"ו, עד שבא אצלי מארי יוסף אלצ'אהרי ואמר לי שאתה עניו ואין דעתך גבוהה עליך, אלא שאתם דרככם לשאול זא"ז בהלכות." טרם השיב מארי יחיא את המכתב לשולחו, הוסיף וכתב, "עכשיו אני אשאל אותך ממילי דמספקי לן בגמרא, אם אתה תבארם רוח אלהין קדישין בך, ואם לא תבארם הרי אתה כפוי תחת בי"ד אתה ואלף כיוצא בך, ואין אתה מוכרח להשיב לי על כולן אלא אפי' קצת מהן יספיק לי וכו'. "
מארי יחיא נחום שאל כמה שאלות לבאר מושגים בש"ס וכן שאלות בהלכה ואף שאלות בקבלה. כאשר רבינו קיבל את כתב ידו של מארי יחיא נחום הצטער מאוד על החשד שגרם לו, וטרם השיב על השאלות שהופנו אליו הקדים וכתב , "וזאת התשובה מעיר רדאע תחרוב ותצדי לעיר דמאר תחרוב וירושלים תתבני ותשתכלל. שלומות נשואות מאלהי הצבאות, ומתורתינו הקדושה ומכל אות ואות, יהיו מקושרים בלולאות. לכבוד הרב היקר הגאון הרב שיחי, מכתבך הנעים אלי הגיע וכאור בוקר עלי הופיע, ובהוקיעי אותו נגד השמש והנה כולו קנאה לבש, וחלילה חלילה, אם תדמה ותמשילה, כי לא שלחתי לך לקנתר או להתגדל אלא לקשט את הכלה, ואם תאמר מי שמך לאיש לשאול, דע אדוני ורבי כי האלהי רשב"י אמר כל מאן דלא עאל ולא נפק טב ליה דלא איברי וכיוון שהתורה מורשה לכל, אמינא ולא מסתפינא, אולי ישלח לנו חנינה, ואם אתה רב ובודק ואני צעיר הצאן מכ"מ ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש.
ומיד אח"כ השיב רבינו על כל השאלות ראשון ראשון ואחרון אחרון. (ואי"ה יפורסם השו"ת כי עודנו בכתובים)
בסופו של דבר, נמנע מארי יחיא נחום ובסיבת מה לא נכנס אל רדאע. היו שתלו זאת במעשה זה שנוכח מארי יחיא נחום על גדלותם של חכמי רדאע.
ברדאע היה לומד רבינו מבוקר ועד ליל כשהגמרא פתוחה לפניו בחברת הרבנים מארי יחיא עומיסי , מארי עואץ' נגר, מארי צאלח נגר, מארי יחיא בסיס ומארי סעיד צ'אהרי ועוד חכמים זתע"א.
הם היו קמים בלילה ועורכים תקון חצות ביחד, ואח"כ יושבים כל אלו הקדושים ועוסקים בתורה עד לתפילת שחרית.
סיפור מפורסם מסופר על חבורה קדושה זו. שפעם א' בעודם עוסקים בתורה לפני עלות השחר, ופתאום ראו החכמים אור בבית המדרש והנה ראו אדם שכולו האיר שנכנס לשם וברך אותם, "חייכם לפניכם", אח"כ הוסיף לברכם "נרכם ינהר" ואח"כ נעלם. אנשי רדאע כששמעו מעשה חיפשו בכל העיר אולי ימצאו איש כתואר האיש ההוא, ולא מצאו, והיו אומרים על חבורה קדושה זו שזכו לגילוי אליהו.
גם כשעלה לשכון כבוד באה"ק היה מקושר עם מארי יחיא בסיס זצ"ל, וכשנחלה מארי יחיא בסיס ונבצר ממנו לעשות תיקון ליהודי פלוני היה שולח לרבינו שיעזור ויפעל למענו. להלן מכתב שכתב מארי יחיא בסיס לרבינו. "היום יום א'בשבת טו"ב לחודש סיון לשנת תשכ"ט. שי"ל אדון נכבד כהשה"ט כהר"ר משומר מחפוץ'הי"ו. נודיע לחכים רזא דהבאי ופזאי שבא אלי השה"ט הי"ו הוא צריך תקון כרת עם חמשה ספרים שירי דוד תהלים בכנוף עשרה ותהיה הקריאה והתיקון על שמו. והיות ואני חולה שלחתיו אליך שתודיע לו איך ומה ובאיזה יום וכמה צריך לשלם שכר העשרה ושכרך כפול מהשי"ת. ובכן ואתה שלום ותשובתך אמ"ת. לסדר אל ישוב דך נכלם.
כ"ד מוקירך נאם הדב"ש יחיא בלא"א יחיא בסיס.
רבינו היה לומד בחברותא עם הרה"ג מארי יחיא מני ומארי סאלם עומיסי וזכור לבנו של רבינו שראה גמרא שלהם שהיה כתוב שם מסכת "שוטה" בשין שמאלית ולא בסמך. כרך הגמרא מדפוס נפולי נמצא לאחרונה באורח פלא ובו חתימת יד"ק של רבינו עם הגהותיו בשולי הגליון.
רבינו היה בידידות עם מארי חסן שרעבי זצ"ל מעיר שרעב, ורבינו התבטא עליו פעם ש"הוא אדם קדוש", ורבינו אף מזכיר דברים בשמו בחיבורו.
כן היה בידידות עם מארי חיים עראמי זצ"ל , הרה"ג מארי סלימאן מלאחי אב"ד דמאר, מארי סאלם מתנא נגר הרב דבייחן. כמו"כ היה בידידות נפש עם הגה"ק מארי משה אליתים מדמאר, עם מארי סאלם זכריה אב"ד ביצ'א.
בתימן גם כשהיה צריך ליסוע לעדן וכו'. היה רבינו מחזיק עימו כיס ובו ששה סדרי משנה שהיה עוסק בהם בדרך. היה רבינו הולך בדרך ועינו הקדושות תקועות עמוק בספר שבידיו, והולך כשהוא כלל אינו מביט בדרך, והיה שונה המשנה בנעימה איטית המלאה תענוג. רבינו היה מסיים מסכתא ומתחיל מסכתא הבאה בלי הפסק, בקול רם ובשמחה, היו שומעים ברור כל מילה ואות במשנה הקדושה שרבינו היה אומרם בקול רם וברור בחיתוך הדיבור. טורח הדרך לא הפריע לרבינו לשנות את המשנה בקול רם ובחיתוך האותיות הברור ביותר.
סיפר עד ראיה , הישיש הצדיק ר' צאלח עזאני שזוכר את התענוג שהיה באותם מסעות כשהיו שומעים את ההרים העונה בקול לימודו של רבינו, עד שמלוויו היו מרגישים כאילו כל הבריאה מסביב עוסקת ביחד עם רבינו בתורת ה'. פלא גדול היו רואים אז אצל רבינו, שאע"פ שלא היה מסתכל על הדרך, והיו עוברים גם במקומות שהדרך לא הייתה כ"כ חלקה, עם כל זה אף פעם לא קרה שרבינו נפל בגלל אבן או בור בדרך שהיו מצויים לרוב, כי ה' היה איתו בעבור חשקו האמיתי בתורת ה'.
אם בתורת הנגלה היה רבינו גדול ועצום, הרי שבתורת הנסתר היה "ארי במסתרים". מקובלים רבים מכל החוגים והעדות ששמעו של רבינו הגיע אליהם היו מכתתים רגליהם להגיע לבית רבינו לפרוק בפניו את קושיותיהם בתורת הסוד. גם המקובל המפורסם רבי מרדכי שרעבי, היה שולח לרבינו שליחים דרך קבע.
הנה כי כן רבינו פקיע שמיה ונתפרסמה תורתו והחלו רבים לבוא לשחר אל פתחו ולינוק ממנו תורה ויראה. רבינו היה אוהב את תלמידיו וכמה פעמים נתן לתלמיד כתב ידו שחבר בעניין מסוים. לפעמים ישב לכתוב בארוכה עבור תלמיד כדי שישנן את תלמודו, ולדוגמא בין תלמידיו של רבינו היה מארי חיים זבטאני זצ"ל שרבינו חיבר עבורו ספר "שערי רצון" במשך חודש ימים. רבינו כנה עצמו בהקדמה "הצעיר איש בער"
עוד מתלמידיו: מארי שמעון חתוכה, הרב יעקב והב מראש העין. מארי סלימאן חלה, שהיה גוברא רבה ונפטר בשנת תשל"ה. מארי יצחק חלא, מארי סלימאן פנחס שלמד אצל רבינו קבלה ומארי שמעון פנחס מירים.
גם מארי סאלם הלל הזקן מברקת היה מגיע רכוב על סוס לראש העין אל רבינו. גם הרה"ג יעקב מזרחי מרחובות היה אדוק מאוד ברבינו ובמארי צאלח נגר וכאשר נפטרו שניהם בשנה א' כשבא הרב יעקב להספיד את רבינו ראו עליו שזה כ"כ כאב לו עד שבר"ח אלול מיד באותה שנה נסתלק גם הוא לבית עולמו.
גם מארי לוי קשת זצ"ל היה אדוק ברבינו ואף הספידו בלוויתו. בין אלה שהיו אדוקים ברבינו והיה נכנס בתדירות לבקרו, הלא הוא הגאון רבי חיים שאול קרליץ גאב"ד שארית ישראל, שבראשונה כשהכיר את רבינו ביקר לפני כן בראש העין אצל א' הגדולים שבה והרח"ש התבטא בפני הסובבים שאמנם התרשם מאוד מאותו גדול שהיה אצלו, אבל אח"כ כשהיה אצל רבינו התרגש ממש. עוד מתלמידיו היה גם חתנו הרה"ג עובדיה אשוואל בידאני זצ"ל שהיה רב שכונה בתל אביב. רבינו הכירו עוד בתור ילד בעיר ביצ'א וסיים איתו עוד בילדותו משניות מסכתות כריתות, חולין, יומא,ידים, מקואות, וסימנם כחיי"ם. רבינו היה מזרז לכל שהמשנה מטהרת הנשמה. גם כשהיה רבינו מבקר בבית ביתו הצדקת מרת ואזנה שתחי' והיו הוא וחתנו נכנסים לריתחא דאורייתא היתה הבת, שידעה מקדושת אביה, חוששת מהקפדתו, ורבינו היה מרגיעה שאדרבה הוא אוהב את חתנו שהוא גברה רבא ונכנס עמו במלחמתה של תורה. והתבטא בפתגם, "ימות אלאדמי והוא ביתעלם" (האדם ימות והוא עדיין לומד).
רבינו חיבר מספר חיבורים בנגלה ובנסתר וערך גם כמה קונטרסים קצרים, כמעט כולם עדיין בכת"י.
להלן נציין את חיבורי רבינו:
אור התורה – נדפס ראש העין תשל"ג
סמא דחיי וחקל תפוחין – נדפס ראש העין תשכ"ט
והמה עדיין בכתובים:
"דרך המלך" , "ששון ושמחה", "זבחי רצון", "פרדס החיים"(קבלה), "כף החיים". לאחרונה התגלה, בבית הספרים הלאומי" חיבור נוסף של רבינו בכת"י בשם "היכל ה' ". וכן הגהות רבות על ספרים בשולי הגליון בחתימת שמו המבי"ן (הצעיר מחפוץ' בן יעקב נגר)
רבינו חיבר גם פיוטים, שירות והללות. ופזורים הם בחיבוריו.
אחרית ימיו ופטירתו – שב"ק פרשת נשא לאחר חג השבועות. רבינו בהפטרה פתאום כיסה עצמו בטליתו והיטה עצמו על מושבו בתפילה, הציבור לא ייחס לזה כ"כ חשיבות. אך כאשר התחילו תפילת מוסף ורבינו לא קם לעמידה, אזי הרגישו שמשהו כאן אינו כשורה, נוצרה בהלה רבתי, ואז התעורר רבינו. בני המשפחה התחננו אל רבינו שיאות להסכים לנסוע לבית החולים בשבת, אך רבינו לא ההין לזה כלל ועמד בכל תוקף שעל אף שמצבו הוגדר כקשה הוא לא מסכים לנסוע בעיצומה של השבת. רק במוצש"ק הבהילו את רבינו לבית החולים שם שהה עד לד' תמוז יום הסתלקותו. בכל אותו הזמן ביקש מבנו שיוציא אותו מהמקום שהוא מלא טומאה וקשה עליו לסבול את הטומאה שבבית החולים, ותמיד היה חושש שלא יגעו בו האחיות, ועד שרצו משפחתו להוציאו מבית החולים וכבר הגיע זמנו של רבינו ונפטר.
כשהגיע מעמד פטירת רבינו , ביום ד' תמוז שהיה ביום שלישי בערב. היו שם במקום מבני משפחתו, ובזמן פרידת הנשמה, העיד אחד מהתלמידי חכמים שנוכח במקום שראה את פניו מאדימות ועמוד ענן כאש היה מעל אפו של רבינו ונשבה ארון האלדים.
הלוויתו של רבינו התקיימה למחרתו ביום רביעי, הייתה לוויה עצומה. אחד מהמשתתפים זוכר כי כל רחוב יהודה הלוי היה מלא כולו באנשים. תלמידיו ומוקיריו מתימן ומהארץ הגיעו ללוותו בדרכו האחרונה. בהלוויתו של רבינו תקעו בשופרות להודיע שנפטר גדול הדור וכפי שגם תקעו חצי שנה לפני כן בלוויתו של מארי צאלח נגר זצ"ל.
מארי סאלם נגר זיע"א גיסו של רבינו מזיוו"ש, לא יכול היה לצאת להלוויה מחמת תשות כחו וזקנותו ושכב בחדרו. חלון החדר היה פתוח לכיוון רח' יהודה הלוי שעברה בו הלוויה. ת"ח א' מבני המשפחה סיפר שבאותה עת הוא עמד סמוך לחלון החדר של מארי סאלם והנה מארי סאלם מתאמץ לקום ממיטתו לראות את ההלוויה, ולפתע הוא שומע את מארי סאלם כמדבר אל עצמו, "ברוך ה' שזכה מארי מחפוץ' שתישמר הקדושה בלוויתו". אגב, מארי סאלם נגר, נלב"ע כחדש בלבד אחר רבינו בערב ר"ח מנחם אב.
סיפר ר' צאלח עזאני יצ"ו מבני ברק, שכשנפטר רבינו, הוא היה עוסק באמצע מסחרו עם אנשים, ופתאום היו רגשות הצער גואים בו על פטירת רבינו וכבר לא יכל לסבול ולא רצה שהסוחרים שעוסקים עימו יחשבוהו למשוגע. ע"כ היה מוציא כל איש מעליו בתואנה מסוימת, והיה עומד בחלון ובוכה ושתי עיניו כמקור מים…
יהודי ישיש בן 95 סיפר שהוא זוכר, שראש העין בימים ההם היו יותר מאריכים ימים, אך משנפטרו שלושת רבני בית נגאר החלו ימי אנשי העיר להתקצר. לך וראה ששלושתם נמצאים בתחילת בית הקברות, ואח"כ התמלא בית הקברות כולו.
גם אחרי פטירתו נראה בחלום כמה פעמים לקרובי משפחתו, והתאמתו הדברים שאמר בחלום. גם אחרי פטירתו היו בני ראש העין הדוויים מפטירת הצדיקים, הולכים לקברו להיוושע בדבר ישועה, והעיד יהודי אחד שאביו היה חולה ובעל מיחושי כאבים, ומיד בתום התפילה שהתפלל על קבר רבינו עזבוהו מיחושיו לגמרי. זכותו הגדול תעמוד לנו, אמן.
כתיבת תגובה