השדאב הוא הנקרא "רוטא" או "פיגם". במשנה, כלאים א', ח' נאמר "אין מרכיבין פיגם על גבי קדה לבנה מפני שהוא ירק באילן". ופירש רבינו עובדיה מברטנורא "פיגם, עשב שקורין רקוט"א בלעז. קדה, מין אילן של בשמים, תרגום קדה קציעה, וכתיב "מור ואהלות קציעות כל בגדותיך" (תהילים מ"ה)".
הצמח גדל בכל מקום בעולם, הן בר והן בגינות כצמח מתורבת, וראוי לשימוש ולאכילה כמו סלאט. יש נוהגים לאוכלו חי עם האכילה או עם השתייה בשבת, ויש נוהגים לעשות ממנו תה לשתיה. צמח השדאב עושים ממנו קישוט לכלות ולחתנים, כלומר, צמח נוי לפניהם. נותנים לאשה היולדת מצמח זה כדי שתשים ממנו בבגדיה ובגדי הרך הנולד.
הוא משמש כנגד עין הרע, ושומר מכל מיני מזיקים. השדאב משמש גם להרחה לבשמים להבדלה וכו'.
השדאב יעיל נגד גזים, נותן תיאבון, ושותים ממנו תה, והוא מועיל נגד כאבי בטן ונגד כאבי ראש. הוא מנקה את המיעיים, והמיץ היוצא ממנו מרפא את עור הפנים ומשאיר אותו חלק ויפה.
נהגו בתימן ובארץ ישראל שכל מי שיש לו כאבי אוזניים, לוקחים שדאב ולזאב, מרתיחים עם שמן זית, ומשאירים אותו עד שיתקרר. אחר כך מסננים אותו, ומטפטפים לאוזן הכואבת שתי טיפות, ארבע פעמים ביום, ויתרפא. זה בדוק ומנוסה.
וכתב בספר מראה הילדים בדף רל"ג וזה לשונו: "רוט"א, קורים אותה בערבי מזרח זדאב"ה, ובערבי מערב פיז"ל, והוא מין עשב ידוע לכל , והיא חמה ויבשה ועלים שלה מונחים על האיצטומכא, הורגים התולעים ומורידים אותם לבטן, ומונחים על הטבור מסירים כאב קוליק"א, ושמן שלה מרפא כאבי קרירות, וכל נאיעתה טובה נגד הרוחות הרעות, וכן כל עשבים שפרחיהם כגוון זהב…" ובספר רפואה וחיים כתב וזה לשונו: "עשב רוד"א טוב לארס הנחש, והתרנגול כשנלחם עם הנחש אוכל רוד"א…"
כתיבת תגובה