מעשה ביהודי אחד עתיר בנכסים אשר פרדסים וכרמים הרבה לו. סוחר מצליח בתבלינין ובעיקר בשיווק קפה וגישר. ניתן לומר עליו, כי ברכת אל היתה שורה בכל מעשה ידיו ובאשר עשה הצליח, סעיד משרקי הוא האיש, מן העיר שבאם, מהלך יום אחד מצנעא העיר, בירת תימן. וסעיד היה מודה לבוראו על שנתן עליו ברכתו, שומר מצוות ה' היה ומדקדק בהן. שבתות ומועדי ישראל היו לו למאור גדול לשמרם. עשה חסד לנזקקים ותמך ביתום ובאלמנה. בשעת התפילה היה נוהג להאריך בהודאות לשוכן מרומים. בייחוד בליל הסדר בפסח היה נוהג להרים קולו אל על בכוונה כשהיה אומר הפסוק "לשנה הבאה בירושלים", סעיד משרקי לא שם אל לב משמעותו העמוקה של הפסוק, ואילו הקב"ה שהוא קרוב לכל קוראיו, ולסעיד משרקי מעט יותר, שעה גם הפעם לאמרי פיו והבטיח כי בבוא היום יסעדהו לעלות לירושלים. וכמנהגו עומד סעיד פתח בית הממכר שלו והנה נכרי פלוני עומד אצלו, נכרי זה מוכר לו היטב והוא מהסוחרים המקיימים עמו סחר גדול. לאחר שיחת המקח והממכר קנה הלה מסעיד סחורה רבה אשר העמיסה על גבי חמורים וגמלים, העיסקה נעשתה בהקפה, כפי שסוכם ביניהם, ולא עוד אלא לווה הנכרי מסעיד הרבה מעות של כסף וזהב, בתנאים מיוחדים, סעיד היה מורגל לעסקות גדולות, אך עיסקה זו עלתה על כולנה. הוא לא חשש מכך שהנכרי הזה לא יחזיר לו את כספו שכן לא אחת הוא קונה ממנו. סעיד קיבל בשמחה פני העיסקה שכן ריווח גדול היה בצידה, הגיע זמן הפרעון, ימים עברו. והנכרי, בעל החוב, בושש להראות פניו, סעיד בטח בו, אך משחלפו עוד ימים שלח סעיד שליחים אשר שבו מבלי לראותו. הלך בעצמו, חקר ודרש לו ונתחוור כי הלז העתיק מושבו לכפר אחר, מהלך יומיים מהמקום הזה. הגיע סעיד לכפר החדש אך נסתבר שהוא נטש גם המקום הזה… ברוח נכאה, עייף ויגע שב סעיד לביתו וסיפר הקורות אותו, שנתו נדדה וכולו נתון היה במתח רב ובחיפוש דרכים למצוא הנכרי, יום אחד החליט ועשה: לקח צרור כסף, מהנותר, ויצא לבקש אחר הסוחר הרמאי. הלך מעיר לכפר. משרך היה דרכו ממקום למקום בארץ תימן, ובימים ההם גזרות רבות נגזרו על היהודים מטעם השלטונות ואחת מהן איסור חמור לרכב על בהמה, וכך היה סעיד מהלך ברגל כל הדרכים האלו. לימים, מצא את עצמו בגבול המדינה, ודרך מקרה שמע בעיר הזו, כי הנכרי נראה חוצה הגבול, אך אנה פנה אין יודעים. היו שאמרו שבדעתו לעשות דרכו להודו, והיו שאמרו כי לעדן פניו, אך ההשערה הקרובה היתה כי נצטרף לעולי הרגל, לכעבה אשר בסעודיה. בינתים נתערב סעיד בין הנכרים ונתחזה כאחד מהם, פיאותיו שילח אל מתחת למצנפת, ותשמישי הקדושה טלית ותפילין כרך בצרור קטן והצפינם מעין רואים, סעיד שכר לו חמור כיאה, וכשהוא רכוב בגאוה, כמנהג הנוכרים, נצטרף לשיירה של עולי-רגל אשר שמה פניה לסעודיה, בתקוה כי ידביק הנכרי וישיב הגזילה. וסעודיה ארץ גדולה ורחבת ידים. וככל שגדולה ורחבה היא, שוממה.
היא, השיירה עברה הרבה בתחומי ארץ זו ולא נראו בה סימני חיים אלא מזער, בכל פרשת דרכים היו מתחברות שיירות של עולי רגל המגיעות מארצות האיסלם השונות, ומדי יום הלכה השיירה ורבתה המונים. סעיד לא ראה מעודו קיבוץ גדול כזה של בני-אדם, איש לרעהו ידמה, אך מרעהו שונה בלבושו, מראה הלבוש של ההמון ערוך בחן היה. שובה עין בצבעיו, כל אלו נקהלו מארצות האיסלם לעליה לרגל. וכל נציגי ארץ באו בתפארת מלבושם. אלפי אלפי מראות של לבוש. ניתן היה להבחין מחנות-מחנות של מצנפות, השונות בתכלית האחת מרעותה, ורבות מאד הנה. מצנפות אשר יש בהן סמל מעמדות לחובשיהן. כל אשר ידמה עצמו כי בעל בעמיו הוא, תהא מצנפתו נבדלת בצורתה ובאופן עשייתה, והוא יחבשנה לראשו על פי דרכו שלו. ורבות הן המצנפות הנבדלות ששלל צבען ארגמן ולילך, לבד מצבעי השחור והלבן והצבעים השונים למיניהם, ועל אף שסעיד מעורה היה בין הבריות בתימן, השתאה למראה כל אלו. משוקע היה במחשבות על האפשרויות הרבות לעשות סחר במלבושין היפים והססגוניים מעין אלו בעת שישוב לביתו, עם זאת בעיניו של סעיד נראה הלבוש של בני עדתו כלבוש הזך והטהור, שכן מעוטר הוא ברקמה מעשה ידן של עלמות ונשים זכות, וכן באמנות ובמלאכת מחשבת של יהודים כשרים ויראי שמים. בגופו, נהיה סעיד משרקי, כאחד מהמונים אלו, ומן ההכרח היה כי יתערה בם וכך נתחבר לחבורה שמנתה כחמשים איש. את אשר חש בנשמתן לא יכול היה להעביר לאחר ואף לא לשתף זולתו בשיח לבו, ועל כרחו היה חייב למעט בלשונו ככל האפשר, את ההליכה לחג' יש ליחס, מלבד לענין הקדושה שיש בדבר, גם למעשה גבורה אישי, ורבים מאד היו "נגפים" מתים בדרך. כמאמר יהודי תימן, שכן רב הסבל מתלאות הדרך הקשה והארוכה. להט השמש וחום היום מחד וצינת הלילה מאידך, מעט הם מן התלאות הרבות הבאות על ההולכים, יש שאפילו צעירים אינם עומדים בסבל הגופני הזה, ולא כל שכן מבוגרים, ובודאי לא אלה אשר בגילו של סעיד משרקי, שהיה מתקרב לשנתו הששים. ונהיר הוא, כי רצונו העז של סעיד לאתר הנכרי, הוא הוא אשר עמד לו במבחן כח עילאי זה. והאמת היא כי סבלו של סעיד כפול היה, חששותיו שלא תתגלה זהותו, והמאמצים להסתתר מכאן, ולתור בעיניו אלפי אלפים של קלסתרי-פנים לזיהוי הנכרי מכאן, דַיָם. סעיד עמד. במבחנים אלו אך רבים המכשולים האחרים שעמדו בדרכו ביהודי בחיי החברה החדשה והזרה, והמכשול העיקרי על אי אכילת בשר תירץ בזה שהוא מתנזר ממנו מטעמי מצפון, וראיה חותכת עמו, וכך סיפר: בעודו ילד היה רועה צאן אביו והרגל היה עמו בשעת המרעה לרוות צמאונו בחלב,ישר מעטיניה של הפרה, והנה יום אחד כשהוא קרב אל הבהמה, שילחה היא פתע רגלה ובעטה בו והשליכתהו, באשר קם ממקומו, נרגז על מעשה, ראה נחש גדול לידו. נתברר שנחש זה עמד להכישו והפרה בבעיטתה האדירה הרגה הנחש וכך הוא ניצל ממות. ועל כן הוא סעיד מודה לאל על חייו ומשיב לבעל החי גמולו בזה שהוא מתנזר מאכילת בשרו. וסעיד עובר ממחנה למחנה, והמחנות מרובים עד למאד, וכפי שהם מרובים, מרובים בהם הלשונות, עשויים הם סוכות ואוהלים ומשתרעים עד למרחוק, עד שהעין אינה רואה סופם, והוא עובר, תר ובוחן בעיניו. את פניהם של הרבים, הרבה הרבה פנים ראה שקלסתר פניהם דמה לנכרי זה, ועל אילו מהם יוכל הוא סעיד. ליתן שבועה כי הוא הנכרי המבוקש. אך בעוד שהדמות לא נתיראה ממנו משמע שטעה, ולא אחת ברכוהו לשלום אנשים שונים שהכירוהו והוא הכירם, אך הוא התעלם מהם והיה חומק מפניהם כחטף. והיה אחד שברכהו לשלום ואפילו הזכיר את שמו, אך סעיד לא שעה לדברו ולא נזדהה, וליווהו מעט וגילגל עמו דברים בלשון של מחוז אחר בתימן, עד שהלה האמין בטעותו. וכל כך למה ? כי אלו גילו שהוא היהודי מצוי בתחום מכה היה נידון למיתה, אם לא נקרע לגזרים ע"י ההמון, והאמת היא כי ליד הכעבה ניתן בקלות לטעות בזיהוי האנשים, בעיקר כשהכל החליפו מחלצותיהם ונתעטפו ביריעות בד צחורות בלבד. ואף סעיד כהם בלבושו ובצבע עורו. מראה מרהיב עין הוא לראות מרחבים גדולים של לובן, באשר תלך ובאשר תפנה הכל לבן, כאילו מעטה שלג כסה את המקום, גם כשהשמש לוהטת, הכל לבן מלבד חלקי הגוף השחומים אשר נשארו ללא כסות. וכיצד יכול היה אותו מכר לזהות את סעיד בודאות. אך מקרה זה הביא מחשבות רבות בראשו של סעיד, שהרי ידע אל נכון הצפוי לו במידה ותתגלה זהותו, וכי אנה ינוס והוא טבול בים של נכרים קנאים ? ואם קנאים הם לדתם, הרי הוא סעיד על אחת כמה וכמה, כי חרף היותו נתון בסכנת חיים לא פסח על התפילה מדי יום, ובתחבולות מצא דרכים להתיחד עם בוראו.
ימים על ימים עברו מאז בואו של סעיד למקום הזה. סבלו היה רב. הרהורי לב עברו בו עד אשר קבע המסקנא – אילו תוצאות תהיינה אם יגלה את הנכרי החמסן, שהרי הסכויים שהנכרי יחזיר הגזילה בהשקט קלושים המה.
בהתיחדו עשה חשבון נפש ושיח עם הבורא, שנחתם בהחלטה שלא לשוב לארץ הגזירה ממנה בא. ואיכה הגיע למסקנא זו ? פשוטו במשמעו. חישב סעיד וראה, אם המונים נכרים אלו עושים מהלך ימים רבים לעבוד אמונתם, איכה הוא סעיד משרקי המשתייך לעם סגולה והמדקדק במצוות, והמבטיח מדי שנה "לשנה הבאה בירושלים" אינו מקיים דבריו הלכה למעשה ? ומאחר ששמע כי ארץ הקודש קרובה היא מהמקום הזה, יעשה. פעמיו לציון, לירושלים עיר קדשו. ובודאי שנתווספו תלאות לא מעטות בדרכו של סעיד. צרור הכסף שהיה עמו נתמעט ואזל זה מכבר. גופו נתדלדל ממחסור במזון, אם כי כבר היה רגיל לכך. סעיד היה מקיים עצמו משאר ירקות והרבה פעמים כוחו לא עמד לו בכל התלאות. תוך שהוא הולך לקראת ארץ ישראל עברו ימים עד שלפתע זכה לראות בעיניו את הירדן ולעמוד במקום אשר עברו בו אבות אבותיו עם יהושע בן-נון בראשם. ראה סעיד גם את ירושלים, עיר דוד ! ראה את הר הבית ומקום המקדש, ודמעותיו של סעיד זלגו מעיניו נחלים נחלים של אבני הכותל, סעיד פתח את הצרור הקטן ונטל מתוכו הטלית והתפילין ובירך עליהם. והוא שאל עצמו – האני אני – סעיד משרקי, העומד במקום הקדוש הזה ? והנה שמע המית בת קול העונה לעברו, כן, כן אתה הוא ולא אחר.
כתיבת תגובה