יצחק (איציק) מקייטין אחד משבעת בניו של מורי סעיד מקייטין, נער חריף ובעל דעה עצמית עם פאות מסולסלות ושיער מקורזל, כאשר הגיע לגיל 12 שם לב למראה נערים עם בלורית ועוד יותר לאלה שהורידו גם את הכיפה מעל הראש. כל הילדים בשיכון א' בראש העין, היו עם סימונים (פאות) וכובע ("בריטה") על הראש ובכל יום שישי אחת לחודש, נשלחנו להסתפר אצל מורי סאלים מחזרי או מורי יהודה באסל, לעשות "חילאקה" עם סכין – נראינו ילדים יפים עם קרחת (באטה) ופאות (סימונים) יפות שחורות ומסולסלות, "אפדיכ יוואלאדי" – מחמאה שקיבלנו מאימא לאחר החילאקה .
כאשר שיער ראשו המקורזאל (קאשאוויש או ליפה) של איציק מקייטין מהשכונה, היה מלא והגיע שעתו להסתפר, פנה איליו אביו מורי סעיד מקייטין בנועם וברכות: "סיר איחלוק יוואלאדי" (לך הסתפר בני) והתכוון שילך למורי באסל השכן, כי אצלו ה"חילאקה" ללא תשלום. איציק החליט, שהפעם, הוא הולך לעשות חילאקה במחנה א' במספרה של פרחי בעזרת מכונה גילוח חשמלית ולא ע"י סכין (תער) חדה אצל מורי באסל. כאשר אסף מספיק כסף לתספורת, הלך לבדו למספרה של פרחי, מעט נרגש, שם פגש הרבה נערים משיכון ג' רובם עם בלורית מסתכלים במראה כמה שהם חתיכים. "איך אני נראה", אמר נער שיצא מהמספרה לחברו תוך שהוא משוויץ בבלורית ומסרק את שיערו לאחור.
איציק נכנס למספרה מחכה לתורו להסתפר, מביט בתמונות התלויות על הקיר של שחקני קולנוע חתיכים עם בלורית יפה וחלקה, תמונות שעודדו את הנערים שבאו להסתפר משיכון ג', להוריד את הפאות ולעשות בלורית. מחשבות מתרוצצות במוחו של איציק "אולי גם אני אעשה בלורית" תוך שהוא מתעלם מהשיער הקאשאוויש שלו. "תורך ילד, איך אתה רוצה להסתפר? קרחת (חילאקה) או בלורית?", פנה איליו פרחי הספר. לאיציק לא היה זמן להתלבט, תוך כדי שהוא מסתכל בראי על הפיאות ועל השיער המקורזל שלו, נזכר בקרחת (באטה) שהייתה לו לפני חודש. אך הפעם הוא נחוש: " תעשה לי בלורית יפה ואת הסימונים שאתה גוזר, תביא לי בחזרה".
פרחי הספר, לא הבין את הבקשה המוזרה, "מה תעשה בהן?" שאל הספר. "מה איכפת לך, הן שלי!" ענה לו איציק בתקיפות. יצא איציק עם הבלורית מהמספרה, ממהר לפגוש את הנערים של השכונה. בדרך, מתוך הרגל, שם את הכובע (כופייה) על הראש ומתחת לכובע את שתי הפאות כאילו לא נגזרו. החברים לעגו לו על מראה התספורת והפיאות,
כאשר הגיע לביתו, שם את הסימונים בכיס אחד וכופייה בכיס שני עם שיער מלא ובלורית, פגש באחיו זכריה הבכור ההמום- "מה זה? איפה הפאות שלך ואיה הכובע?". הוציא איציק מכיסו את הפאות ואת הכובע, "הנה הם, חוץ מזה, אפשר להיות דתי גם בלי פאות" ענה איציק והמשיך – "מה אתה כועס, גם לך אין פאות" (את הפאות של זכריה אחיו הגדול, גילחו השליחים שקלטו את התימנים במחנה "חאשד" בתימן לפני עלייתם ארצה).
איציק שהיה בין הנערים הראשונים בשכונה שהורידו את הסימונים היה נושא לשיחה בעיקר בין הזקנות שנהגו לשבת יחד ולפטפט בניהן שיחת חולין שיחת "קאלו קאלאת". "אובסרתי יצחק כאיף קאסקאס אל-סימונים?" (ראית את איציק איך גזר את הפאות?) פנתה ניעמה מרת מורי סולימאן עדני לד'אביא מרת מורי יחיא סעדי, "פאקרי פאקרה עלייא והוא איבן מורי" (אוי ואבוי לי, איזה עונש יקבל משמים והוא הבן של המורי). "יאעאיב אללה" (לא יתכן, אני המומה), ענתה לה ד'אביא מרת מורי יחיא סעדי.
____________
כתיבת תגובה