תלמיד חכם גדול היה בארץ תימן בכפר עראם ושמו אלמוקצע. איש ירא שמים וענו, חסיד ואוהב הבריות, אהוב למעלה ונחמד למטה, אולם עני ודל היה. ובכל זאת לא עצבו לבו מימיו לאמר: "מה תהיה פרנסתי היום ומאין יבוא מזוני?" וילך תמים בדרכי החיים לא תועה ולא נבוך, אך בוטח וסומך בעזרת אלהיו כל הימים. והוא מתהלך לו יום יום בין אנשי כפרו. חצי יומו הקדיש לכתיבת ספרי תורה, שהיתה אומנותו, וחצי יומו השני הקדיש ללמוד תורה עם שנים שלשה ידידים מאנשי הכפר. וישלים באחד הימים ספר תורה אחד, אשר כתבו בקדושת ובטהרה. הרבה יגע והרבה טרח. כדי לכתב בו את שם השם בטבילה, ולא מחק בו שום מחיקה. ולא טעה בו שום טעות, על כן היה ספר התורה הזה מיום חתימתו במלים "לעיני כל ישראל". קדוש לה' ומקודש לבני ישראל ויקראו לספר בשם כשמו אלמוקצע. ויעשו לכבוד ספר התורה חגיגה גדולה וישלחוהו אל מקום מנוחתו אל הארון אשר בבית הכנסת של עראם. ויהי מיום הונח שם ספר התורה נפלה אימתו ויראתו על תושבי הכפר המוסלמים: לפיכך לא העז איש מהם להכנס אל תוך בית הכנסת. ואשר העז ונכנס יצא משם בפחי נפש ובמכאובים גדולים. וגבאי בית הכנסת בראותם. כי יראת אלקים היתה במקום ההוא, עשאוהו להם כמבצר וכבית חומה להם ולרכושם וישימו בתוך ביהכ"נ את כל היקר להם ברכושם, בכספם ובזהבם ובשאר חפציהם היקרים, וגם קבלו כפקדון הרבה מרכוש היהודי הכפר ואמרו: "הנה זה הוא מקום מנוחה, אשר איש לא יעז גשת הלום לגנב או לעודד". ויהי היום ושלשה מוסלמים ישבו משוחחים בשערי הכפר ויעלו בדבריהם את זכרון ביהכ"נ העשיר של היהודים. ויהי האחד מפליג ומגזים על דברי חברו עשר ידות. עד שהחליטו. שבית הכנסת הזה לא יסולה בכתם אופיר וזהב שבו לא יערך וכיון שגם השטן ערב דעתו עמהם התיעצו והתקשרו לחדר אל המקום בלילה ויהי מה. אמרו בלבם: "נירשה לנו את רכוש יעקב!" הלילה השליך צלו על הכפר, החשך פרש כנפיו ושלשת יועצי הרע מטפסים בחלונות כארבה. קולותיהם בחזיהם החביאו ורגליהם כעל פני הרוח נשאים והנה הם בתוך ביהכ"נ. השניים עודם אוחזים באשנב החלון לרדת מטה והאחד ליד ההיכל… ופתאום וקללת אלהים ירדה ממעל ותבוא כמים בקרבם ותייבשם כבול עץ במקומם לא ינועו ולא יזועו כוחם סר מעליהם: הם מבינים איש לרעהו ויודעים את צרתם ומכתם אך תשועתם אינה בידם. ויעמדו במקומם על אפם וחמתם כמסמרות נטועים עד אור הבקר. עם עליית איילת השחר קם היהודי הראשון והתגבר כארי לעבודת הבורא. בא אל ביהכ"נ, פתח דלתו והנה לפניו שלשה מוסלמים. ויחרד לבבו וירץ נבהל אל אחיו ויצעק בקול: "אהה ! המצילים ! הצילו את ביהכ"נ מידי שלשה גנבים!" וירוצו בני הכפר מי במקלו ומי בתערו אל ביהכ"נ. ויראו: הנה הגנבים נצבים כקורות. מתוך חמלה ורחמים שאלום על חפצם ועל מזמתם ויאמרו הגנבים: "אכן אין אלו-ה זולתי אלהים ואין חיל ואין כח אלא לאלהים. הנה נבקש סליחת אלהים האדיר ונחלה פני ספר התורה שלכם הקדוש, אשר בהיכל, כי יתיר אותנו ממאסרנו זה וזבחנו לפניו זבחים גדולים ובמנחה נרצהו. אנחנו האוילים והוא הנבון. אנו הרשעים והוא הצדיק !" הם אך גמרו את ודויים ואת צדוק הדין על עצמם, ומאסרם נפתה ויתחילו להתהלך חפשים כבראשונה. אז השתחוו לפני ההיכל ועזבו את ביהכ"נ באימה ויראה. מאז ספרו לכל מכיר ומודע את דבר הפלא שנעשה עמהם, והזהירו את הבריות לבל יעז איש עשות קטנה או גדולה לבית הכנסת… לכבוד ספר התורה הזה התנדבו אנשים רבים נדבות שונות, שיש מהן גם יקרות מאד. בי בזכותו היה הקב"ה ער ועונה לכל שוחריו ומבקשי עזרתו. פעם אחת התנדב איש אחד לכבוד הספר מטפחת משי גדולה יפה ונהדרה, צבעה ארגמן ועליה מצוירים פרחים באמנות נפלאה כמעשי האמנים הפרסים. את המטפחת הזו שמו תמיד בתוך תיק הספר ורק כשהוציאו את הספר ביום השבת, כדי לקרוא בו, היו פורשים את המטפחת לעיני הרואים. ימים עברו ובבית השיך של הכפר נסבה השיחה על מטפחות ועל אבנטי בד משבחים ויאמר השיך: "אויתי לי אבנט בד לחגור בו את "קופטאני" ולא מצאתי כלבבי. כנראה, אין בכל התימן העניה, ואפילו בצנעא תפארתה. אבנטים כאבנטי פרס או בוכארה". ויען אחד השומעים: "אל נא. אדוני ! משבחת היא ארצנו ארץ התימן, ויש בה כל טוב ואם באבנט יקר ויפה רצונך, הנה לך וקח אותו מביהכ"נ של "אנשי החסות" שלנו בכפר". וייטב הדבר בעיני השייך ויחליט לגשת אל ביהכ"נ אך אמר: "הנה אמתין ליום השבת. שבו יוציאו את המטפחת. היא בידיהם ואני אך אגש ואקחנה מידם". וביום השבת מהר עם שנים ממרעיו ונכנס אל ביהכ"נ. תפש המטפחת בידו ובקש לשלם ליהודים מחירה. היהודים נבהלו ונרתעו אחורנית ואיש לא העז לפתח פיו. אך החזן התאמץ וענה, כי היום קדוש הוא לד' ולא יום מקח וממכר הוא, ומלבד זה גם ביום חול לא ימכרו את המטפחת בכל הון. ענה השיך ואמר: "אם כן רואה אני. כי אינכם חפצים להכנע לי בדרך כבוד. על כן ביד חזקה אקחנה מכם.." וחטף אותה ותיכף חגר בה את מתניו לעיניהם. אך כרכה על מתניו והנה זעק "אהה ! אהה ! מת אנוכי !" ובקריאות זעקה ואימים נפל על הרצפה מכה שבור ורצוץ על ידו יד נעלמה. אחרי נפלו חשו לעזרתו שני ידידיו וגם קראו לחבריהם לבוא ולהשיבו הביתה. בהתעוררו קצת מעצמת מכאוביו, בקש מהיהודים להתפלל לשלומו. ומחבריו בקש להביא זבחים ולשחטם לפני ביהכ"נ ולפני ספר התורה, כדי לכפר על חטאו. אך הכל היה לשוא. הוא הובא אל ביתו ושם שכב עוד שלשה ימים. ואחר מת. ומיום שארע מעשה זה בכפר. היה זה לאות ולעד, כי ספר התורה קדוש הוא. והוא עמד לו בין ספרי התורה, ככלה בין ריעותיה משובצה. עליו אמרו: "אוי למזלזל בקדושתו ואשרי המאמין בו ובגבורתו. אשר מלאה ארץ תימן"…!
23
ינואר
כתיבת תגובה