שו"ע תר"צ הלכה ה', מי שתופס בידו מגילה שאינה כשרה לא יקרא עם ש"ץ, ובשת"ז ס"ק י', מפני שנותן דעתו בקריאתו באותה מגילה (ב"י ב' רשב"א) ומ"א כתב טעם שלא במקומו ולמד מה שלמד עי"ש, שו"ע: אלא שומע ושותק, הגה"ה: וכן לא יסייע שום אדם על פה לחזן, ובשת"ז ס"ק יא', שמא יתן לב השומע לזה שקורא בע"פ ולא לקריאת החזן (שם בשם או"ח) וראוי לגעור במי שמסייע ע"פ (ב"י ולבוש) ע"כ.
וכוונת דברי רבינו, לדברי המ"א בס"ק ו' שכתב, לא יקרא וכו' דשמא יתן השומע לבו לזה הקורא ולא לש"צ (ב"י או"ח), משמע דהוא עצמו יכול לשמוע לש"צ אע"פ שקורא ע"כ, וב"מחצית השקל" כתב לבאר, ונ"מ אם קורא רק לאדם אחד רשאי השומע לקרות עם הקורא מתוך מגילה פסולה, דהוא יכול לשמוע לקורא, ואחר ליכא בהדיה, ע"כ.
ומקור הדברים בב"י סי' תר"צ סע' ד' וז"ל: כתב הרשב"א בתשובה, אני אומר שכל מי שתופס בידו מגילה שאינה כשירה לקרות בה, פירוש לקרות בה עם ש"ץ, גריעא טובא משניים שקראו אותה, מפני שנותן דעתו בקריאתו באותה מגילה ע"כ, וזה לשון ה"שבלי לקט", כתב הרב רבי בנימין שכשהחזן קורא את המגילה צריכין הציבור לשתוק ולכוין דעתם בקריאתו, ואסור להם לקרות עמו במגילות שאינן כתובות בגליון, דכיון שאינן כתובות כתיקונן ה"ל כקורא ע"פ וכו', וכתוב ב"ארחות חיים": נהגו לגעור במי שמסייע לחזן ע"פ והטעם שמא יתן השומע לב לזה שקורא ע"פ ולא לקריאת החזן ע"כ.
אתה הראית לדעת, שבדברי הב"י הדברים באים כשני דינים נפרדים, ובשני טעמים שונים, הרשב"א מיירי שלא יקרא השומע מתוך מגילה שאינה כשירה, כי נותן דעתו בקריאתו באותה מגילה, ודין שני בשם ה"ארחות חיים" שלא יסייע לחזן בע"פ שמא יתן השומע לב לזה שקורא בע"פ ולא לקריאת החזן, השו"ע הביא את הדין הראשון מי שתופס בידו מגילה שאינה כשרה לא יקרא עם הש"ץ ורבינו ה"שתילי זיתים" הביא הטעם מפני שנותן דעתו בקריאתו באותה מגילה בהתאם למקור הדברים בשם הרשב"א הנ"ל, וההגה"ה הביא את הדין השני וכן לא יסייע שום אדם ע"פ לחזן, ורבינו הביא הטעם שמא יתן השומע לב לזה שקורא ע"פ ולא לקריאת החזן, בהתאם למקור הדברים בשם "ארחות חיים" הנ"ל וממילא אין ראיה דהוא עצמו יכול לשמוע לש"ץ אעפ"י שקורא, והמ"א הביא את הטעם של ה"ארחות חיים על הדין הראשון שכתב השו"ע ולא על דברי ההגה"ה ומזה הוציא את דינו דהוא עצמו יכול לשמוע לש"ץ אע"פ שקורא וע"ז כתב רבינו שהמ"א כתב טעם שלא במקומו ולמד מה שלמד עיי"ש.
ועדיין צריכים אנו ביאור, דהנה הט"ז כתב על דברי השו"ע, מי שתופס מגילה שאינה כשירה לא יקרא עם ש"צ אלא שומע ושותק,וז"ל: מטעם דאחרים ישמעו מזה שקורא במגילה פסולה ולא ישמעו מהש"ץ ע"כ, ולכאורה הן הן דברי המ"א ומשמע שהוא עצמו יוצא וכדברי המ"א, ורבינו לא העיר מדברי הט"ז כלום, וקשה לומר דאכן רבינו ה"שתילי זיתים" מסכים לדינא, שאפשר לשמוע לש"ץ אע"פ שקורא, וכל הערתו על דברי המ"א שהוציא את דינו על פי ה"ארחות חיים" הנ"ל, וזה אינו, שהארחות חיים כתב את דבריו על הדין השני וכן לא יסייע שום אדם ע"פ לחזן, ולכך לא העיר כלום על הט"ז, דחידוש כזה גדול היה לרבינו ה"שתילי זיתים" לאשמועינן בהדיא, וביותר שדחה דברי המ"א שהקורא יבין שלא מועיל גם לקרוא מתוך מגילה שאינה כשירה וגם לשמוע לש"ץ וזה אפשר שרבינו כיוון דבריו על המ"א שהביא הדברים להדיא .
שוב ראיתי שעמד בזה הפמ"ג בא"א ס"ק ו' וז"ל: עמ"א יש בכאן מקום עיון ובא"ר ה' הרגיש בזה, כי הב"י הביא תשובת הרשב"א תס"ז וש"ל, הטעם שאין לקרות בחומש שאין מכוין לש"ץ ואינו יוצא י"ח דהוה כמו בע"פ, ובשם או"ח כ' נהגו לגעור מי שמסייע לחזן שאחרים יתנו לב לזה שקורא ע"פ יעו"ש, ואם באנו להשוות דברי הרשב"א וש"ל עם האו"ח י"ל בשני פנים, א. דיש לחלק בקורא ע"פ דיודע שאינו יוצא י"ח, ומכוין מילה במילה לש"ץ, אלא שאחרים אין שומעין, משא"כ בחומש הוא עצמו אינו יוצא דסומך על קריאתו בחומש, או דאו"ח מיירי דהוא כבר יצא י"ח ובא לסייע אח"כ לש"ץ בע"פ, וגוערין בו שאחרים יכוונו לזה שקורא בע"פ, והרשב"א אפשר דמיירי בלחש אפ"ה לא יקרא בחומש וכו' ע"כ.
ודאתינא להכי, אפשר דלכך לא העיר רבינו מדברי הט"ז כלום, שאפשר דהט"ז מיירי שכבר יוצא ידי חובתו, ולא יקרא מתוך מגילה שאינה כשירה בגלל השומעים, וכמו שביאר הפמ"ג כן גבי לא יסייע בע"פ, אך מסיום דברי השו"ע שכתב אלא שומע ושותק, לא משמע כ"כ הכי.
ועדיין יש מקום לעיין לפי מה שכתב הפמ"ג להשוות דברי הרשב"א וש"ל עם האו"ח באופן הראשון דיש לחלק, בקורא בע"פ דיודע שאינו יוצא ידי חובתו, ומכוין מילה במילה לש"ץ, אלא שאחרים אינן שומעין, משא"כ בחומש הוא עצמו אינו יוצא דסומך על קריאתו בחומש ע"כ, דמשמע לכאורה שהיכא דאין סומך על קריאתו בחומש דיודע הדין דלא מהני דהוי קורא ע"פ, ומכוין דעתו לצאת ע"י ששומע מש"ץ דמהני, וא"כ יש מקום לבעל הדין לדחוק ולומר דאפשר דגם לרבינו ה"שתילי זיתים", מהני ויכול הוא עצמו לשמוע מש"ץ אע"פ שקורא, ועיקר הערתו על המ"א אינו על הדין אלא על המקור שמשם לקח המ"א את דבריו, הנה מלבד שאין הדברים ברורים, כבר דברינו אמורים, דרבינו סתם הדברים דמשמע דלא מהני, דאי אפשר לומר כאן דסמך על המעיין, דאין זה דבר הפשוט העולה מאליו, וגם המ"א לא כתב כן בפשיטות אלא על פי דברי האו"ח, וביותר שהביא דברי המ"א ודחה דבריו, שאז אדרבא הקורא יבין דלא מהני, ואי סבירא ליה לרבינו דמהני היה לו להשמיענו זאת בהדיא.
אכתי פש גבן לברורי דעת רבינו ה"שתילי זיתים" אם יכול לשמוע לש"ץ כשאומר עמו ע"פ, נראה דזה מהני, שכן כתב רבינו ה"שתילי זיתים" שלא יסייע לחזן ע"פ שמא יתן לב השומע לזה שקורא בע"פ ולא לקריאת החזן, משמע דהוא עצמו יוצא ידי חובתו, ולפי שיש לבעל הדין לחלוק ולומר דאין הכרח, דאפשר דמיירי ביצא כבר ידי חובתו, ולא יסייע בע"פ לחזן בשביל השומעים, וכמו שכתב כך הפמ"ג באופן השני להשוות דברי הרשב"א עם דברי האו"ח, אמרתי אחפש עוד בדברי רבינו.
וזה מצאתי לרבינו בסימן קצ"ג ס"ק ב' שכתב וז"ל: ואפילו בקידוש שהוא דאורייתא יוצאות נשים וע"ה בשמיעה, ומ"מ טוב שיאמרו מילה במילה עם המקדש והמברך דא"א לכוין ולשמוע (מ"א) ע"כ. ולהדיא דיכול לשמוע לש"ץ, למברך והמקדש, הגם שאומר עמו ע"פ, ובפשיטות דיוצאים מדין שומע כעונה.
אלא דאכתי צריך ביאור דבסימן רע"א ס"ק ג' כתב רבינו ה"שתילי זיתים" וז"ל: ופשוט דקטן אינו מוציא האשה ואפילו בן י"ג חיישינן שמא לא הביא שתי שערות, דבמילי דאורייתא לא סמכינן אחזקה עד שיתמלא זקנו ולכן תקדש לעצמה (מ"א) ע"כ, והנה במ"א סיים דבריו: ועיין סי' קצ"ג, ורבינו השמיט הדברים וצריך ביאור, שהרי העלה דברי המ"א בסי' קצ"ג וכנ"ל.
וכבר עמד בזה ב"תשובות רע"א" סי' ז' וז"ל: משמע דכוונתו למ"ש בסימן קצ"ג, דבלא"ה נכון שהאשה תאמר מילה במילה עם המקדש כיון דאינן מבינות לה"ק אינן יוצאות בשמיעה א"כ מימלא אין חשש, והנה צ"ל דאף אם תהא יוצאת בקידוש דלעצמה שוב ליכא קידוש על היין היינו דלעניין קידוש על הכוס שהוא דרבנן סמכינן על חזקה דרבא דהביא ב' שערות, ולגבי דאורייתא יוצאות באמירתן. אולם עודני נבוך, דלכאורה כיון דמברכת לעצמה לא שייך לומר שיוצאת ג"כ בשמיעה דאם באת לומר דיוצאת בשמיעה דשומע כעונה א"כ ברכה שבפיה לבטלה, ובההיא דסימן קצ"ג באמת יש לומר דאומרת עם המקדש נוסח אמצעית הברכה אבל הפתיחה והחתימה יוצאת בשמיעתה דהמעט הזה מבינות בלה"ק, אבל לעניין הקידוש שמקדש זה בן י"ג שנים, דכיון דחיישינן שמא לא הביא ב' שערות ואינו מוציא אותה, וצריכה לצאת באמירתה עמו, ע"כ צריך שתברך גם הפתיחה והחתימה. א"כ אם באמת הביא ב' שערות והוא רוצה לצאת בשמיעתה ממנו כדי שיהיה קידוש על הכוס מה שמברכת לעצמה הוי לבטלה, ואולי יש לומר דגם בזה אומרת לעצמה רק נוסח הקידוש בלי פתיחה וחתימה ומדאורייתא יוצאת בזה דאין חיוב ברכה מדאורייתא רק להזכיר את יום השבת, ולגבי דרבנן סמיכינן דהביא ב' שערות ויוצאת בשמיעתה וכו' ע"כ.
ולכאורה לפי דברי רע"א אין הוכחה שאפשר לשמוע לש"ץ, או למקדש והמברך כשאומר עמו יחד בע"פ, שבכאן אין עושים שני הדברים יחד, אלא פתיחה וחתימה יוצאים האשה וע"ה ע"י שמיעה בלבד, ואמצעית הברכה יוצאים ע"י אמירתם בלבד, אולם אחר ההתבוננות נראה דגם רע"א סובר דיכול לשמוע לש"ץ או למקדש המברך כשאומר עמו יחד ע"פ, שכן לא כתב את מסקנתו אלא מחמת שלא תהא ברכה לבטלה, ולא בגלל שלא שייך בכה"ג שומע כעונה ודו"ק.
ואדרבא בדברי רבינו ה"שתילי זיתים" שסתם הדברים, דמשמע דהאשה, וע"ה אומרים נמי הפתיחה והחתימה, אין לנו ראיה שיכול לשמוע למקדש המברך גם כשאומר עמו בע"פ, שהרי בהכרח נצטרך לומר שיוצאים שוב ע"י עצמם באמירתם, דאל"כ הוי ברכתם לבטלה, ולפי זה, צריך לומר דרבינו סובר דאפשר לעשות שני קידושים על כוס אחד.
ומה דלא ציין רבינו לסימן רע"א לסימן קצ"ג, אפשר דכבר כלול הכל במה שכתב שהאשה תקדש ע"י עצמה, גם אפשר עוד שלא ציין לסי' קצ"ג, שלא לעשות כך לכתחילה, היכא דיכולה לעשות ע"י כוס שלה, גם הנוסח בסי' קצ"ג "ומ"מ טוב שיאמרו" אינו נכון לסימן רע"א, שגבי קטן חייבת היא לומר דאין יכולה לצאת בשמיעה ע"י קטן, ולקושטא, מצינו פעמים רבות שאין רבינו מביא מה שציינו הפוסקים לסימן מסוים, לפי שבא הדבר כבר קודם וסמך על המעיין.
העולה מכל האמור, התופס מגילה שאינה כשרה, לא יקרא אפילו בלחש עם הש"ץ, דלא אמרינן דיכול לשמוע לש"ץ אע"פ שקורא, וכן לא יסייע ע"פ לש"ץ, שמא יתן לב זה השומע לזה שקורא בע"פ ולא לקריאת הש"ץ, ובדיעבד אם עשה כן, נראה דיוצא ידי חובתו, דאמרינן דיכול לשמוע לש"ץ אע"פ שאומר עמו.
כתיבת תגובה