כתית למאור
ביאורים בדברי מאור גולת תימן רבינו השתילי זיתים זיע"א
הרב הגאון רבי חזקיהו דחבש שליט"א
רב ק"ק "שתילי זיתים" ראש העין
ומח"ס "שתילי זיתים" (תכלאל) עם פירוש "באר מרים" ג' חלקים.
לק"י
בדין עוברות ומניקות בד' צומות
שו"ע תקנ"ד הלכה ה': עוברות ומניקות מתענות בט"ב ומשלימות, כדרך שמתענות ומשלימות ביוה"כ, אבל בג' צומות אחרים פטורות מלהתענות, שת"ז: מפני צער הולד (ב"י ב' ר"י) ואפילו אין להם צער וכן פי' ד"מ, שו"ע: ואעפ"כ ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ומשתה אלא כדי קיום הולד, ע"כ.
הרמ"א בסימן תק"ן הל' א' בהגה"ה כתב וז"ל: מיהו עוברות ומניקות שמצטערות הרבה אין להתענות, ואפילו אינן מצטערות אינן מחויבות להתענות אלא שנהגו להחמיר, ודוקא בג' צומות, אבל בת"ב מחויבות להשלים, ע"כ.
וה"מרשים" כתב דמקור דברי רמ"א הוא "הגהות מיימון" ו"מגיד משנה", דב"מגיד משנה" בפרק ה' מהלכות תענית הלכה י' כתב, נראה לי לדקדק שעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בשלשה צומות אחרים, שלא החמירו עליהן אלא בתשעה באב בלבד. וזהו שכתב רמ"א, ואפילו אינן מצטערות אינן מחוייבות להתענות, ובהגהות מיימון כתב, דלא שרי להו לאכול אלא אם כן היו מצטערות, וזהו שכתב רמ"א דנהגו להחמיר, ורבינו השמיטו, וכתב עוד בפירושו, ודין עוברות ומניקות יתבאר לקמן סימן תקנ"ד.
ובפשיטות מה דהשמיט רבינו דברי רמ"א, לפי שאין המנהג כן, דלא נהגו להחמיר, שכן גם בשו"ע סימן תקנ"ד הלכה ה' כתב, עוברות ומניקות מתענות בתשעה באב ומשלימות וכו' אבל בג' צומות אחרים פטורות מלהתענות. וביאר רבינו מפני צער הולד, ואפילו אין להם צער, וזה מתאים לדברי רמ"א שכתב ואפילו אינן מצטערות אינן מחויבות להתענות.
ומה דהוצרך רבינו לכתוב בפירוש ודין עוברות ומניקות יתבאר לקמן סימן תקנ"ד, ולא סגי ליה בהשמטת רמ"א ותו לא מידי, והלומד יראה מה פסק השו"ע לדינא, זה אפשר, לפי שבשו"ע באו הדברים בהכפלה שבסימן תקמ"ט כתב השו"ע, חייבים להתענות בתשעה באב ובי"ז בתמוז ובג' בתשרי ובי' בטבת מפני דברים הרעים שאירעו בהם, ובסימן תק"ן כתב השו"ע, הכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו ואסור לפרוץ גדר, גם מסגנון לשון השו"ע "הכל" חייבים ואסור לפרוץ גדר, יבואו ללמוד דכוונת השו"ע שגם עוברות ומניקות חייבות, ומסייע לן שהרמ"א כתב כאן את דבריו, ולא כתב את דבריו בסימן תקנ"ד ששם הוא עיקר מקום העניין דין עוברות ומניקות, וביותר שהשמיט רבינו כאן דברי רמ"א, כתב רבינו דין עוברות ומניקות יתבאר לקמן סימן תקנ"ד, ושם כתב רבינו לבאר, דמה שכתב השו"ע אבל בג' צומות אחרים פטורות מלהתענות, הוא מפני צער הולד (ב"י ב' רבינו ירוחם), והוסיף עוד, ואפילו אין להם צער, וכן פירש "דרכי משה".
ויש להאיר דמדברי רבינו עולה, שחידוש זה שפטורות גם כשאין להם צער הוא רק עפ"י מה שכתב "רבינו ירוחם" הטעם מפני צער הולד, וגם זה אין כתוב להדיא אלא דמשמע מתוך הדברים, וחיזק רבינו דבריו דהוסיף שכך כתב "דרכי משה".
וצריך ביאור, דגם לדברי ה"מגיד משנה" הדין כן שפטורות גם כשאין להם צער, שכן סתם הדברים וכתב, שבג' צומות אחרים עוברות ומניקות פטורות, וב"באר הגולה" כתב כאן שמקור דברי השו"ע הוא ב"מגיד משנה" בפ"ה מהלכות תענית, והרשב"א בתשובה. גם ה"מרשים" בסימן תק"ן כתב על דברי רמ"א, ואפילו אינן מצטערות אינן מחוייבות להתענות, שמקורו בדברי ה"מגיד משנה", ואפשר שה"מגיד משנה" מיירי בסתם מעוברות ומניקות שאף אם אינן מצטערות הרבה צער מיהא איתא, ורבינו מיירי גם כשאין להם צער כלל.
אבל נראה יותר לומר שרבינו הביא הטעם בשם "רבינו ירוחם" מפני צער הולד, לומר לא רק שפטורות מלהתענות, אלא שגם אם רצו להחמיר על עצמן להתענות, אסורות. וכן הוא הלשון ב"רבינו ירוחם" הביאו הב"י וז"ל, אבל "רבינו ירוחם" כתב בנתיב כ"ז בשם הגאונים, מעוברת "אסורה" להתענות זולתי בתשעה באב ויום הכיפורים, משום צער הולד, ע"כ.
והדברים באים להדיא בדברי ה"פרישה" שכתב וז"ל, מכאן דקדק ה"מגיד משנה" והרשב"א שבשלשה צומות האחרים פטורים עוברות ומניקות להתענות, ו"רבינו ירוחם" הוסיף שאסורות להתענות משום צער הולד וכו', ע"כ.
ועדיין צריכים אנו ביאור, דמה הכריחו לרבינו לבאר דברי השו"ע עפ"י מה שכתב "רבינו ירוחם", דהשו"ע נקט בלשונו, אבל בג' צומות אחרים פטורות מלהתענות, ולא כתב אסורות, ומשמע דרשאיות להחמיר על עצמן.
ואפשר דיצא לו לרבינו כן, על פי מה שכתב בב"י וז"ל, וכתב הרב ה"מגיד" שנראה לו לדקדק שעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בשלשה צומות אחרים וכו', ומשמע מדברי "הגהות מיימון" פרק ה' הלכה א' דלא שרי לאכול עוברות ומניקות בשלשה צומות אחרים, אלא אם כן היו מצטערות, אבל "רבינו ירוחם" כתב בנתיב כ"ז בשם הגאונים, מעוברת אסורה להתענות זולתי בתשעה באב ויום הכיפורים משום צער הולד, ע"כ. וכבר יסדו לנו הפוסקים דהיכא דהפוסק מזכיר הסברא השנית בזה הלשון: אבל רבי פלוני כתב, שנראה שזו הסברא שחפץ בה, וא"כ אף שלשון השו"ע פטורות, אסורות הן נמי.
אלא דבשיטת רבינו נראה שאין הדבר כן, שכן כתב בהקדמה לספר "שתילי זיתים" בכללים בדרכי הפסק וז"ל, כשהפוסק כותב: אבל פלוני כתב, נראה שזו הסברא שהוא חפץ בה (שכ"ג אות ל"ג ב' ב"א) , לענ"ד דהיינו לומר שחפץ בה, אבל לא פסק כמותו (עיין סימן נ"ח לעניין ק"ש לאחר ד' שעות ובסימן תק"ב בדין הקינסא, ובסימן תק"י בדין מדיח ושולה ובסימן תקי"ד בסי' נר של בטלה ובכמה דוכתי), ע"כ.
וצריך לומר דעיקר כוונת רבינו לומר, רק דאין הכרח שבכל מקום שכותב הפוסק אבל פלוני כתב, שפוסק הלכה כמותו, וכך בהכרח, שהרי במקומות רבים פסק השו"ע כהפוסק שהביאו בלשון אבל, וי"ל.
ועיין בשו"ת "פעולת צדיק" ח"ב סימן ע"ב שכתב וז"ל, ולעולם כשזוכר הסברא השנית בזה הלשון אבל רבי פלוני, נראה שזו הסברא שהוא חפץ בה כמ"ש רדב"ז בתשובות סימן קצ"ח, וזכורני כי בשכ"ג סימן ש"ק חיזק כלל זה גם בכלליו. וכבר ראיתי חד מדרבנן יצ"ו חולק על זה דאשכח הכי טובא בלשון אבל, ותכף ומיד חוזר בו אותו המחבר או חולק עליו, ואין זו השגה כלל כי הרדב"ז לא אמר כן אלא כשלא גילה דעתו אותו הפוסק להיכן נוטה, אבל כשחולק אח"כ עליו פשיטא דאין כלל זה אמור, ע"כ.
ונראה דהוצרך לזה לפי מאי דסבירא ליה, דהיכא דכותב הפוסק אבל רבי פלוני כתב, שפוסק כמותו, וכפי מה שעולה נמי ממה שכתב בסימן כ"ח ובסימן רנ"ו ובעוד כמה דוכתי, דזהו כשלא גילה דעתו אותו הפוסק להיכן נוטה, אבל לא כשחולק אח"כ עליו, אבל לשיטת רבינו ה"שתילי זיתים" נראה דקושיא מעיקרא ליתא. ואפשר עוד דהמהרי"ץ זצוק"ל לא נחית להכי, וגם הוא ס"ל כדברי רבינו שחפץ בה, אבל אין הכרח שפוסק כמותו בכל מקום, וכמו שהוכיח רבינו, אלא דהשואל הקשה חזינן דאינו חפץ בה, וע"ז באה התשובה היכא דחולק על זה הפוסק בהדיא לא נאמר כלל זה, וי"ל.
ויש להאיר עוד, דב"מגיד משנה" איתא הלשון שעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בג' צומות אחרים "שלא החמירו עליהם", ומשמע מלשון זה דרשאיות להחמיר על עצמן ולהתענות, ובשו"ע השמיט תיבות אלו ולא כתב אלא פטורות מלהתענות. גם כתב הב"י וז"ל, וכ"כ הרשב"א בתשובה, וכתב עוד ואע"פ כן ראוי לעוברות ומניקות שלא להקל כל כך, ואם תאכלנה שלא להתענג במאכל ומשתה אלא אוכלות ושותות כדי קיום הולד, ובשו"ע כתב הלשון, ואעפ"כ ראוי שלא תאכלנה להתענג במאכל ומשתה אלא כדי קיום הולד, שינה מלשון הרשב"א ומשמע קצת שצריכות לאכול ואין רשאיות להחמיר על עצמן להתענות. ואפשר דלא הביא הב"י את דברי "רבינו ירוחם" רק לאפוקי מדברי "הגהות מיימון", ואדרבא, לחזק ולאשש דברי ה"מגיד משנה" שפטורות וממילא גם אסורות.
שוב ראיתי מה שכתב בזה בשו"ת "שואל ונשאל" חלק ה' או"ח סימן צ"ח-צ"ט, דמה שכתב מרן השו"ע פטורות מלהתענות, היינו שאין עליהם חובת תענית כלל, ויום התענית נחשב לגביהן הותרה ולא דחויה, וכיום אחר של השנה דמי, ואם כן יש לומר כשם שאינה רשאית להתענות בחינם בשאר ימות השנה מחמת שמחלישה את עצמה ואת הולד, כך אין לה להתענות ביום תענית ציבור.
וב"ביאור הלכה" סימן תק"ן ד"ה מיהו עוברות ומניקות כתב וז"ל, עיין לקמן בסימן תרפ"ו בהגה"ה לעניין תענית אסתר, דהוא הדין לעניין כואבי עיניים אם מצטערים הרבה, ולעניינו אפשר דחמיר יותר, דכבר רצו וקיבלו כל ישראל להתענות בכל הארבע צומות, תו הוה להו תענית חובה, ולא הותר אלא לעניין עוברות ומניקות שהקלו בזה לכתחילה, וכדמוכח בגמרא דלא הוזכר אלא לעניין תשעה באב שמתענות ומשלימות בו. אמנם בקובץ שעל הרמב"ם כתב, כמדומה שראיתי בכתב קדשו של הגאון מהר"ז עמריך ז"ל להקל בזה, אף בשאר תעניות, והכל לפי ראות עיניים, עכ"ל.
ולכאורה נראה שלא כתב ה"ביאור הלכה" את דבריו אלא לשיטת רמ"א ודעימיה, שפטור עוברות ומניקות בגלל צער שלהן, שכואבי עיניים גם אם מצטערים הרבה חייבים להתענות. אבל לשיטת רבינו ה"שתילי זיתים" שעוברות ומניקות פטורות בגלל צער הולד, אתי הדבר בשופי שכואבי עיניים גם אם מצטערים הרבה חייבים להתענות. אבל אפשר עוד דגם רבינו ה"שתילי זיתים" סבירא ליה שמצטערות הרבה גם הוא סיבה שיהו פטורות מלהתענות, ולא כתב את דבריו, מפני צער הולד, אלא לחדש שגם אם אין להם צער, פטורות ואסורות נמי וכנ"ל, ודברי ה"ביאור הלכה" יש להם מקום גם לשיטת רבינו.
ואכתי צריכים אנו ביאור ממה שכתב רבינו בסימן תרפ"ז סק"ד וז"ל, יש מקומות נוהגים לקרותה ליל י"ד מבעוד יום כדי להקל על האנושים והמעוברות (פירוש אם החמירו על עצמן להתענות כמ"ש סימן תקנ"ד) שלא יתענו יותר מדאי (ב"י ב' א"ח ב' ראב"ד וכ"כ כל בו וכ"כ מהריק"ש וכ"כ מ"א סימן תרצ"ב ופר"ח חולק ע"ש), וטוב שישמעו קריאתה מאחר והם יברכו והוא יקראנה אח"כ כדינה (נ"ל), ע"כ.
גם בשו"ת "רביד הזהב" סימן י"ז כתב רבינו וז"ל, הא דכתב רבינו ב"י סימן תרפ"ז בשם אורחות חיים שיש מקומות נוהגים לקרות המגילה ליל י"ד מבעוד יום להקל על האנושים והמעוברות שלא יתענו יותר מדאי, יש לי שתי שאלות בדבר, א. שהרי מעוברות פטורות כמו שנתבאר סימן תקנ"ד סעיף ה', ב. למה יתקנו להם מנהג וידחו הדרשה אקרא יומם ולא תענה ולילה וכו', תשובה. ודאי דעל המנהג הזה קשה טובא דכיון דמקרא אתיא חיוב קריאת המגילה בלילה, למה תידחה הדרשה בשבילן, ואפשר היה להם לתקן שאחר יקרא להם והם יברכו לעצמן וכו', וכן ראיתי לפר"ח ז"ל שכתב וז"ל, ואם נהגו כך מעולם לא קיימו מצות קריאת מגילה בלילה, וראוי לבטל המנהג הרע הזה וכו' ולעניין הפיטור דמעוברות, נראה דמיירי בהחמירו על עצמן וק"ל, ע"כ.
וזהו דלא כב"ח שכתב וז"ל, ומשמע מדברי האגודה דלמאן דמפיק ליה תענית זה מדכתיב דברי הצומות וזעקתם, אפילו מעוברות והדומין להם מחוייבין להתענות, דדברי קבלה כדברי תורה וכו', ונראה דזהו דעת ספר "אורחות חיים" בשם הראב"ד לקרות המגילה מבעוד יום כדי להקל על האנושים והמעוברות שלא להתענות יותר מדאי, דאלמא דאפילו האנושים והמעוברות חייבים להתענות ויש להקל בשבילם, דאם לא היו חייבין להתענות, שלא כדין הן עושין דמתענין ולא היה לנו להקל בקריאה מבעוד יום בכדי בשבילם, ע"כ. ורבינו פירש דברי "אורחות חיים" בשם ראב"ד דכאן מיירי בהחמירו על עצמם.
ואי אסורות הן להתענות, אלא דמיירי דעכ"פ החמירו על עצמן להתענות, הנה מלבד דהלשון החמירו על עצמן לא אתי שפיר. גם עומד נגדנו מה שכתב הב"ח, דאם שלא כדין הן עושין דמתענין לא היה לנו להקל בקריאה מבעוד יום, אלא ודאי משמע דרשאיות הן להחמיר על עצמן, ובזה סבירא להו חלק מהפוסקים דיש להקל להם לקרות מבעוד יום, ורבינו סבירא ליה דאין להקל, ועכ"פ יברכו הם ואחר יקרא ואח"כ שוב יקרא כדינה.
ואם בשו"ת "רביד הזהב" היה שייך עדיין לומר דרבינו בא ליישב דברי ה"ארחות חיים" בשם הראב"ד והוא לא סבירא ליה הכי, הנה מדכתב הדברים ב"שתילי זיתים" משמע שסובר כך להלכה דרשאיות להחמיר על עצמן.
ואף שמצאנו לרבינו ה"שתילי זיתים" פעמים שמביא דברי הפוסק במילואו לצורך העניין ההלכתי ולא נחית לדיוקי בגירסא, וא"כ אפשר שבכאן הביא דברי ה"ארחות חיים" ב' ראב"ד לצורך העניין ההלכתי, להדגיש העניין שאין להקל לקרות מבעוד יום, הנה מדטרח רבינו לבאר "פירוש, שהחמירו על עצמן" גם הוסיף "כמ"ש סימן תקנ"ד", משמע דסבירא ליה הכי דרשאיות להחמיר על עצמן.
ואין לומר דרבינו מיירי במעוברת דרשאית להחמיר על עצמה, דהנה ה"משנה ברורה" בסימן תק"ן ס"ק ג' כתב וז"ל, ומסתברא דמעוברת מקרי משעה שהוכר הולד כדקיימא לן לעניין וסתות, ומכל מקום אפשר דאפילו לאחר ארבעים יום ליצירת הולד נמי הוה לה בכלל מעוברת לעניין זה אם מרגשת צער, אבל בבציר מהכי נראה דהויא לה ככל הנשים לכל דבר, אם לא שמצטערת הרבה וכו', ע"כ.
הנה מלבד דמה שכתב ה"משנה ברורה" ומכל מקום "אפשר" דאפילו לאחר ארבעים יום ליצירת הולד נמי הוה לה בכלל מעוברת, נראה דלדעת רבינו שפירש פטור של מעוברת בגלל צער הולד אתי הדבר מודאי, דלאחר ארבעים יום נשלמה כבר יצירת הולד כמבואר בברכות ס: ונדה ל:, וגם אם אין לה צער פטורה, ואפשר עוד דטעם רבינו שייך נמי גם לפני ארבעים יום אף דהוא עדיין מיא בעלמא מ"מ איכא היזק וי"ל.
ויותר נראה דסבירא ליה לרבינו דרק אחר ארבעים יום נחשבת מעוברת, א"כ לפני ארבעים יום חייבת היא להתענות ככל הנשים לכל דבר, ולא שייך פירוש רבינו שכתב שהחמירו על עצמן, גם פשט הלשון מעוברות מיירי בכל גוונא, ולכך כתב הב"ח דזה אתי אליבא מאן דס"ל שחיוב תענית אסתר הוא מדברי קבלה כדברי תורה, וא"כ נראה מרבינו דמעוברות רשאיות להחמיר על עצמן.
גם צריכים אנו ביאור ממה שכתב רבינו בשו"ת "רביד הזהב" חלק החידושים על השו"ע סימן תקנ"ט הלכה ז' דכתב השו"ע, אם יש תינוק למול מלין אותו אחר שגומרים הקינות וכו' ומברכים ברכת המילה בלא בשמים, ואם היולדת מצויה במקום המילה, יברך על הכוס ותשתה ממנו היולדת וכו', ע"כ. וכתב רבינו ואם אין היולדת יכולה לשתות כגון שהיא מתענה משום חומרא אין מברכין על הכוס, שו"ע יו"ד סימן רס"ה סעיף ד' וכפי מה שפירש הט"ז שם, ע"כ. ובט"ז שם כתב וז"ל, אע"ג דבאו"ח סימן תקנ"ד כתב דכל שלושים יום א"צ אומד ויכולה לאכול בתשעה באב מ"מ הא כתב שם רמ"א דמ"מ נהגו להתענות כל שאין להם צער גדול ע"כ. ומשמע דסבירא ליה לרבינו דרשאית להחמיר על עצמה.
ואין נראה לחלק דבמעוברת דוקא אין רשאית להחמיר על עצמה מפני צער הולד, אבל יולדת רשאית להחמיר על עצמה, דרבינו ה"שתילי זיתים" סתם העניין והביא טעם אחד לשניהם.
ואף דבמקור הדברים ב"רבינו ירוחם" לא הזכיר יולדת כפי שהביאו הב"י וז"ל, אבל רבינו ירוחם כתב בנתיב כ"ז בשם הגאונים "מעוברת" אסורה להתענות, נראה דלאו דווקא הוא וחיה יולדת.
והדברים באים יפה בדברי ה"פרישה" שכתב וז"ל, מכאן דקדק ה"מגיד משנה" והרשב"א שבשלשה צומות אחרים פטורים עוברות ומניקות להתענות, ורבינו ירוחם הוסיף שאסורות להתענות משום צער הולד, ע"כ. הרי דקאי אדלעיל מיניה שנזכר בדברי ה"מגיד משנה" עוברות ומניקות, ונקט נמי לשון רבים אסורות, הרי שדין אחד להם.
ואף שכתב רבינו בהלכה ו' בדין חיה דפטורה כל שלשים יום אפילו אינה מניקה, גם כתב עוד ולאו דוקא כל שלשים יום אלא כל זמן שבה חולשה וכו' אבל אחר שחזרה לבריאותה מתענות ומשלימות אפילו בשאר תעניות לאחר שבעה ובתשעה באב אע"פ שמצטערות הרבה מפני התענית צריכה להתענות, ע"כ. וא"כ אפשר דביו"ד שכתב השו"ע שמברכים בלא כוס מיירי בחיה שאינה מניקה שאפשר שרשאית להחמיר על עצמה, דלא שייך עוד הטעם מפני צער הולד, או דמיירי בבריאה שחייבת להתענות, מ"מ הביא רבינו דברי הט"ז, לפי שסתם יולדת מניקה, וסתם יולדת אינה בריאה אחרי שבעה ומשמע דרשאית להחמיר על עצמה, ואפשר דתשעה באב שאני.
ומידי ספק לא יצאנו, מה שגם ב"שתילי זיתים" לא כתב להדיא שאין רשאיות להחמיר על עצמן, גם לא כתב דמעוברות ויולדות אסורות להתענות, רק הביא הטעם מפני צער הולד, וזה נראה שהביא עיקר הטעם להדגיש העניין שגם אם אין להם צער פטורות ולכך נמי לא העיר כלום על דברי "באר הגולה" שכתב דמקור דברי השו"ע הוא מה"מגיד משנה" ותשובת הרשב"א. גם היה לו לרבינו לומר את החידוש היותר גדול דאין רשאיות להחמיר על עצמן, דזה אין עולה בפשטות מתוך דברי השו"ע.
ונראה דהדברים נוטים בדברי רבינו, דעוברות ומניקות הרוצות להחמיר על עצמן ולהתענות דיש להם על מה לסמוך. ולעניין הלכה למעשה שבדורנו אנו ירדה חולשה גדולה לעולם וכבר נהגו להקל גם ההולכים לשיטת רמ"א, יש לעשות בזה שאלת חכם.
כתיבת תגובה