בורח מן הכבוד
כשנפטר הגאון רבי שלמה צאלח זצ"ל, שכיהן שנים רבות כאב בית דין בצנעא בירת תימן, התכנסו גדולי העיר וחכמיה בבית הכנסת הגדול בית צאלח, ודנו מי יהיה רבם ומנהיגם. היה זה בשנת תרס"ב, בדיוק לפני מאה שנים. מועמדים רבים היו, גדולים וטובים, בקיאים בכל חדרי תורה, ופוסקי הלכה ברורה. אך פה אחד החליטו למנות את הצעיר שבחבורה, אברך כמדרשו, אב בחכמה ורך בשנים, הגאון האדיר רבי יחיא יצחק הלוי.
פה אחד אמרנו, אך אין זה מדוייק. לא זו בלבד שהמועמד עצמו לא חש ראוי לכבוד ולגדולה, אלא שגם אביו רבי משה, שנמנה על פרנסי הקהילה, הביע התנגדות. הזכיר את דברי יהושע בן נון למשה רבינו: הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם, סגולה בדוקה היא לטרדות אין ספור, ובנו צעיר לימים, עליו להמשיך ולהתעלות באין מפריע.
כיון שכך, הוחלט להטיל גורל. הן כך נאמר: בחיק יוטל את הגורל, ומה' כל משפטו (משלי ט"ז ל"ג). ובכדי לשלול כל מחשבת מִקְרִיּוּת, הוחלט להטיל את הגורל בין כל המועמדים, ולחזור עליו שלוש פעמים.
זקן הרבנים, הגאון רבי חיים קורח זצ"ל פתח במזמור ט"ז בתהלים בו נאמר: ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תּוֹמִיךְ גורלי. הוציא פתק וקרא בו: בחיר ה' הוא רבי יחיא יצחק הלוי.
שוב עורבבו הפתקים, ושוב הוציא פתק. באותה תוצאה, וכך גם בשלישית!
קמו כולם לברך את הרב הנבחר – ואיננו, כי הליט פניו בטליתו וחמק מבית המדרש, כי ברח מן הכבוד!
גליון מעיין השבוע, שבת וארא תשס"ב
כתיבת תגובה