שנה חלפה מאז הסתלקותו של זקננו, מורנו ורבנו הרב יצחק. חסרונו הגדול מורגש ביותר, באירועים במשפחה ובקהילה, ובפרט בבית הכנסת במחנה יוסף. הכיסא הריק מעצים את החלל שהותיר אחריו ומעורר געגועים להדרת פניו ולנוכחות העצמתית שהשרה בבואו לשערי התפילה.

אחת התכונות הבולטות של מורנו הייתה השליטה המוחלטת בזמני היום ובמעגל השנה. תמיד זכר והזכיר לנו את זמני הזריחה והשקיעה, והם שהכתיבו לו את סדר יומו. שבועות לפני כל חג היה מכין עצמו לקראת המועד, ואומר לנו שזה מדין לעסוק בהלכות החג שלושים יום לפני החג.

הסדר והארגון שהיו חלק מדמותו השפיע על הליכותיו ועל שיטת הלימוד שלו. פעם שח בפנינו על מעשה שהיה בזמן חיי אביו, מארי סאלם א-שריעה ז"ל. באחת השנים נהרסה החנות שהייתה לו בעדן (דומני שהיה זה בפרעות שעשו הערבים בתרצ"ב. אף שהשתדלו רבות בעניין, בני הקהילה לא זכו לפיצויים על הנזקים שגרמו להם הפורעים). בצערו כי רב פנה לאביו בטרוניה על ההפסד הרב שאירע לו, וביקש ממנו עצה ותושייה כיצד להיגמל מהדאבון והעצב שהעכירו את מצב רוחו. אביו ציטט בפניו את המשנה באבות (ב, ז) – "מרבה נכסים מרבה דאגה" – ואת פירוש רבנו עובדיה מברטנורא על אתר: "שמא יגזלוהו או שמא יבואו עליו לסטים ויהרגוהו. וחסיד אחד היה מתפלל, המקום יצילני מפיזור הנפש. ושאלו ממנו, מהו פיזור הנפש? אמר להם, שיהיו לו נכסים מרובים מפוזרים במקומות הרבה וצריך לפזר נפשו לחשוב לכאן ולכאן". אביו הסביר לו שהדאגה על נכסים שפסדו והלכו אינה צריכה לטרוד את אורח חייו. עליו להתרכז באמונה בקב"ה שיברך אותו וישלים את חסרון הכיס שנגרם לו. רבנו אמר לנו שמאז מתפלל הוא על הדבר בכל מאודו, ולאו דווקא בענייני פרנסה. פיזור הנפש הוא ההתעסקות בדברים רבים ובטרדות שונות במקביל. האדם צריך לכלכל את צעדיו, להסדיר את שעותיו ולהימנע מלהעמיס על עצמו דברים רבים. כל מי שהכיר את רבנו ידע שתפילותיו אלו נענו – סדר היום המופתי ויכולת הריכוז הגבוהה שלו בלטו במעשיו ובהנהגותיו.

פעם אחת לעת זקנותו התפלל בביתו מחמת כאבי הרגליים שנגרמו לו לאחר שנפל ברחוב. כמדומני שהייתה זו תפילת מנחה של ראש חודש. באותו ערב ביקרנו אותו לדרוש בשלומו, וזכורני שאמר לנו בכאב – "היום הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתפללתי את תפילת העמידה פעמיים, מחמת ששכחתי לומר בפעם הראשונה 'יעלה ויבוא'". הדבר ציער אותו מאוד, ואנחנו התפלאנו כיצד זה שלמעלה משמונים שנה (לכל הפחות) לא שכח מעודו לומר 'יעלה ויבוא' ולא נצרך לחזור על תפילתו. אין זאת אלא הסדר הנפשי שלו וכוונת הלב הם שסייעו לו שלא יטעה בתפילותיו.

תמיד אמר לנו שהמחויבות לסדר יום הייתה מושרשת מאוד במנהג שהיה בעדן. נהג לספר לנו על אביו הגדול, שהיה משכים אותם יום יום בחצות הלילה כדי ללכת לישיבה. שם היו לומדים לפי סדר קבוע מראש. גם קהל הלומדים היה נקבע לפי תור – כת נכנסת וכת יוצאת, יום ולילה. ולכל ספר וספר זמן מיוחד ללימוד: בתחילת הלימוד בלילה קוראים תהילים, ואחר כך כולם קוראים זוהר בקול אחד המרנין את הלב, ואחר כך תיקון חצות, ומסיימים בלימוד הלכה קודם שחזרו לביתם להכין עצמם לתפילה בבית הכנסת הגדולה. לאחר שחרית נשארה כת בישיבה כדי ללמוד, ורוב העם יוצאים לעמל יומם. רבנו סיפר שלאחר ששב מעבודתו, כשעה לאחר חצות היום, הלך מיד לישיבה כדי ללמוד. היום עשוי היה בעיקר ללימוד הגמרא, המצריך כובד ראש וריכוז. שיעור הגמרא נמסר מפי אביו מארי סאלם ומפי ראש הישיבה הרב שלום שלמה יצחק ונחלק לשניים – לפני מנחה ולאחר ערבית.[1] קביעות הזמנים הטמיעה באנשי הקהילה שלוות נפש ורוגע בעבודת ה' ובאורח חייהם.

רבנו נהג לספר לנו על השירה בעדן. הוא הדגיש שבעדן גם לשירה היה מקום בעבודת ה', שיש בה כדי לרומם את הרוח ודבקות בה'. כשהיו יושבים ושרים היה הס מושלך במקום, שכן הרינה היא כתפילה. ואם העז איש פניו לפצות פה בשיחה במהלך השירה, מיד היו המשוררים פוסקים את שירתם. די היה בזה כדי להוכיח את המדבר תוכחה נוקבת. ההכרה העמוקה הזאת במעלת השירה הביאה את רבנו להקפיד מאוד לשלב שירה ורינה בכל סעודות שבת וחג. אף שהיה יושב לבדו בסעודה לא היה פוסח על הפזמונים – כל מועד ופזמוניו המתאימים לו.

רבנו היה קובע זמן ללימוד תנ"ך עם מפרשיו, ורכש בו בקיאות רבה. בכל הזדמנות היה נופל על פיו פסוק מתאים. פעם שאלתיו למקורו של שבר פסוק כלשהו, ומיד ענה לי שהוא בספר זכריה ואף הראה לי את מקומו בתנ"ך. נפלאתי מאוד לנוכח העובדה שגם בספר זה קנה לעצמו ידיעה ובקיאות. כבר הזכרנו שהיה מחבב ביותר אמירת תהילים. המזמורים היו שגורים על פיו ובכל שעה פנויה היה אומר אותם על פה. בביתו היה קורא אותם פעמים רבות מתוך ספר עם פירושים, כדי לעמוד על פירוש המילים וכדי שלא יהיו נאמרים מן השפה ולחוץ. כך הזהירנו תמיד מפני לימוד שהוא מן השפה ולחוץ, ואף בעת שהיה משורר פזמונים היה מתעכב אתנו על ביאורן של המילים.

רבנו הנהיג את הקהילה לצד גדוליה האחרים. בזכות החיבור העמוק שלו למורשת עדן מצד אחד, והמעורבות שלו בחיים בארץ מצד אחר, היה לדמות לאות ולמופת בתוך הקהילה וחוצה לה. רבנו היה מוכר וידוע גם מחוץ לקהילה העדנית. רבים מגדולי הרבנים שהיו בתל אביב וסביבתה הכירו בגדולתו ונועצו בו על אודות המנהגים המיוחדים לאנשי עדן, ובהם הרב ישכר תמר (תלמיד חכם עצום, מחבר 'עלי תמר'), הרב יעקב משה טולדנו, הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב סעדיה חוזה, זכר כולם לברכה, ויבדל"א הרב שריה דבליצקי והרב אברהם יוסף ועוד. רבים מתושבי תל-אביב מכל הקהילות שהכירוהו היו מתפעלים ממנו ומהדרת פניו. פעמים רבות ראו לספר לנו על הפליאה הגדולה שהייתה בהם בראותם אותו הולך בזריזות ברחובות תל אביב לבית הכנסת ובחזרה ממנו גם לעת זקנה ושיבה. בכל עת שהיו נקרים בדרכו מבקשים להתברך ממנו ולשמוע את דבריו.

תפילתנו לקב"ה שיהיה מליץ יושר לפני שוכן שמים לצדֵּק את עם ישראל בעת צרה וצוקה. יה"ר שזיכרונו וזיכרון מעשיו ישמשו לנו בדרך החיים.

באדיבות נכדו ר' דורון יעקב הי"ו – חוקר יהדות עדן

[1] בין מנחה לערבית למדו פלא יועץ. לאחר ערבית הלכה (שו"ע או שו"ע הרב) וגמרא עד עשר.