במנהג ד' תעניות ובחובת ההתוודות בהם.
ובמצות הוידוי שיהא מעומד, ובכפיפת ראש, והכנעת הלב.
איתא במסכת ראש השנה יח: אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר"ש חסידא מאי דכתיב "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה" וכו'.
וביאר רש"י הקדוש שם בראש העמוד וז"ל: דכולהו ימי תענית נינהו בזמן הזה שאין בית המקדש קיים ומתניתין בזמן הזה קא מיירי מדקתני וכשהמקדש קיים וכו', עכ"ל. (המשנה מדברת שם בעניין השלוחין שהיו יוצאין מירושלים להודיע על מועד קידוש החודש בחודשים ניסן, אב, אלול, תשרי, כסלו ואדר וכו'. עיי"ש – הכותב)
ובגמ' שם עוד איתא תניא אמר ר"ש ארבעה דברים היה ר"ע דורש ואני אין דורש כמותו, צום הרביעי – זה ט' בתמוז שבו הובקעה העיר וכו'. ואמאי קרי ליה רביעי, רביעי לחודשים. צום החמישי – זה תשעה באב שבו נשרף בית א-לוהינו. ואמאי קרי ליה חמישי, חמישי לחודשים. צום השביעי – זה ג' בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם וכו'. ואמאי קרי ליה שביעי, שביעי לחודשים. צום העשירי – זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים. ואמאי קרי ליה עשירי, עשירי לחודשים וכו'.
ובתוס' שם בד"ה זה תשעה בתמוז שבו הובקעה העיר, כתב דזה היה במקדש הראשון, אבל במקדש השני הובקעה בי"ז ומשום הכי עבדינן בי"ז תענית וכו'. והם דברי רבא במסכת תענית דף כח: יעויי"ש.
והעלה זאת רבנו הרמב"ם זצ"ל לקיום, בריש פ"ה דתענית וז"ל: יש שם ימים שכל ישראל מתענין בהם מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשנו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנא' "והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם" וגו' (ויקרא כו)
ובהלכה ב-ד מונה הוא את זמני התעניות ואלו הן – יום שלישי בתשרי וכו'. ועשירי בטבת וכו'. וי"ז תמוז וכו'. ותשעה באב וכו'. ובהלכה ה' שם הזכיר שנהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות וכו', עיי"ש.
ופסקה מרן הקדוש בשולחנו הטהור או"ח סי' תקמ"ט וז"ל: חייבים להתענות בתשעה באב ובי"ז תמוז ובג' תשרי ובי' בטבת, מפני דברים הרעים שאירעו בהם וכו'.
ובסי' תק"נ כתב מרן זצ"ל דהכל חייבים להתענות ארבע צומות הללו ואסור לפרוץ גדר וכו'.
ומקור דין זה העלהו הרמב"ן זצ"ל בספרו "תורת האדם" ע"פ דברי הגמרא בר"ה (יח:) והביאם רבי' יעקב זצ"ל בטור או"ח סי' תק"נ, וז"ל:…והאידנא רצו ונהגו להתענות, לפיכך אסור לפרוץ גדר. וכל שכן בדורות הללו שבעונותינו יש שמד ואין שלום. הילכך הכל חייבין להתענות מדברי קבלה ומתקנת נביאים, עכ"ל.
ובבית יוסף שם העלה לדברי רבי' הרמב"ן ואחר העלה לדברי הרב המגיד בפרק ה' (הל' ה') שעכשיו נהגו הכל להתענות תעניות אלו והרי הן חובה על כל ישראל, עד שיבנה בית המקדש, בב"א.
מדברי רבינו הרמב"ם זצ"ל חזי' להדיא דאיכא בצומות אלו תרתי, א). על הצרות שאירעו בהן. ב). לעורר הלבבות, לפתוח דרכי התשובה ולתקן המעשים וכפי שכותב מו"ר הגר"ח כסאר זצוק"ל בפי' "שם טוב" ע"ד הרמב"ם הנ"ל וז"ל: יש שם ימים וכו' חידש לנו בזה לומר, דלא תימא שתעניות אלו שמתענין, אינן אלא על הצרות שאירעו בהן לבד, אלא גם לתועלתינו, לעורר הלבבות מתרדמתם, לפתוח להן דרכי התשובה, בכדי שלא יגרום החטא. עכ"ל.
ואכן זהו עיקרו שלצום וכדאי' במס' תענית דף טו. בריש פרקא, דהתם מיירי בתעניות שהיו מתענין בזמן בצורת רח"ל. ובתוך דברי המשנה בסדר התעניות, כיצד היתה נעשית, מובא בזה"ל: הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כבושין. אחינו, לא נאמר באנשי נינוה וירא א-לוהים את שקם ואת תעניתם, אלא "וירא א-לוהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה" (יונה ב.) ובקבלה הוא אומר "וקרעו לבבכם ואל בגדיכם".
ובגמרא התם בדף טז. חזי' דקאמר להו בלשון זו: אחינו, לא שק ותענית גורמים, אלא תשובה ומעשים טובים גורמים, שכן מצינו באנשי נינוה וכו' וכדלעיל.
ועוד שם, אמר רב אדא בר אהבה, אדם שיש בידו עבירה ומתוודה ואינו חוזר בה, למה הוא דומה, לאדם שתופס שרץ בידו שאפי' טובל בכל מימות שבעולם, לא עלתה לו טבילה. זרקו מידו כיון שטבל בארבעים סאה מיד עלתה לו טבילה שנא' "ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כח.) ואומר "נשא לבבנו אל כפים אל א-ל בשמים" (איכה ג.) ופירש"י בד"ה "נשא לבבנו אל כפים" – עם הכפים צריך לישא הלב לשמים כלומר שיחזור מקלקולו, עכ"ל.
יוצא איפה, שפעולת ההתענות הינה צורך התשובה ומשמשת היא כעזר לעורר הלבבות ולתיקון המעשים וזהו אשר מביא רבי' "החפץ חיים" זצוק"ל במשנה ברורה סי' תקמ"ט ס"ק א', בשם רבותינו האחרונים נע"ג וז"ל: ולכן חייב כל איש לשום אל לבו, באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן, כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וכו'. ואין התענית אלא הכנה לתשובה.
וכתב רבי' אברהם דאנציג זצוק"ל, בעל ה"חיי אדם" והעלה דבריו במשנ"ב שם, דלכן אותם אנשים שכשמתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים, תפסו הטפל והניחו העיקר וכו', עיי"ש.
ועפי"ז יובן עניין אמירת הקינות ותוספת התחינות, הנוהגות להיאמר בימי התעניות וכפי שכותב רבנו המהרי"ץ זצוק"ל, בסידורו הגדול עם פירושו הנפלא "עץ חיים" ח"א דף קצט: וז"ל: ונהגו עתה לומר קינות אלו מהדפוס ושפיר דמי וכ"כ הרד"א שאע"פ שאין מתריעין בהם ולא צועקין על העבר, מ"מ מזכירין המאורע מפני עגמת נפש, עכ"ל.
זאת ועוד ראה ג"כ למו"ר הגר"י צוברי זצוק"ל, בספרו הבהיר "ויצבור יוסף בר"- ח"א פרק יג בעניין אמירת הווידוי בכל יום, תיקון שני וחמישי ונפי"א שמאריך בזה רבות עיין עליו שם. ובריש דבריו הקדושים זכר שמנהגינו להתוודות בכל יום תמיד, כדי להתעורר בתשובה וכו'. ובסי' ב' שם העלה לדברי רבי' הרמב"ם ז"ל, בספר המצוות (סי' עג) שכתב בשם המכילתא וזה תורף דבריו: מצות עשה להתוודות לפני הא-ל, על העוונות ועל החטאים שחטאנו ולומר אותם עם התשובה וזהו הווידוי וכוונתו, שיאמר אנא ה' חטאתי עוויתי ופשעתי ועשיתי כך וכך וכו'. וכ"כ הרא"ה בספר החינוך (מצווה שס"ד) ומסיים שם, שמצוות הווידוי נוהגת בכל מקום ובכל זמן, עש"ב. וראה עוד באורך דבריו של מו"ר זצ"ל, מפי סופרים וספרים כיד ה' הטובה עליו וינעם לך.
ומסכם שם הרב זצ"ל בזה"ל: מכל האמור מוכח, דאמירת הווידוי בכל יום תמיד, תועלתו מרובה, הן להתעורר בתשובה והן לסתום פי המקטרג באיבה וכמ"ש חתום פי שטן ואל ישטין עלינו וכו', עכ"ל.
ובזה מובן טעם לאמירת הווידוי וריבוי התחינות בימי התעניות דמטרתם ג"כ לעורר התשובה בלבבות.
וכיון דאתא לידן האיי דינא נימא ביה מילתא והוא- כיצד על המתוודה לומר את נוסח הווידוי דאיתא ביומא פז: דאמר בר המדודי (המדורי) הוה קאימנא קמיה דשמואל והוה יתיב וכי מטא שליחא דציבורא ואמר אבל אנחנו חטאנו, קם מיקם, אמר שמע מינה עיקר וידוי האיי הוא, ע"כ דברי הגמ' שם.
הרא"ש זצ"ל גרס בסיום דברי הגמ'- שמע מינה עיקר וידוי מעומד.
והר"ן בדף ו. מדפי הרי"ף כתב בד"ה שמע מינה עיקר הוידוי כן הוא – כתבו הגאונים ז"ל דמהא שמעינן שחייב אדם לומר הוידוי מעומד וכו', עכ"ד.
וכן הביא הדבר להלכה רבי' יעקב, בספר הטור או"ח סי' תרז וז"ל: וצריך להתוודות מעומד ואפילו כי שמע ליה משליח ציבור והוא התוודה כבר, צריך לעמוד. ויעויין בבית יוסף שם שהעלה למקור הדברים ופסק זאת מרן הקדוש, בשו"ע סי' תרז סעיף ג', עיי"ש.
וביאר רבי' דוד משרקי זצוק"ל, משם ה"לבוש" לטעם העמידה בוידוי, משום דהוי דרך הכנעה טפי. ואייתי התם תו, משם ה"מגן אברהם"דישחה כמו במודים ולא יסמך. ומוסיף השתי"ז –ועיין סימן תקפה ס"ק א'.
וחזינן התם דאיתא לדין דתקיעת שופר דדינה מעומד והעלה משם המג"א דלא יסמוך על דבר, שאם ייפול אותו דבר, ייפול גם האדם. ובדיעבד כשתקע מיושב יצא וכן הוא הדין גם בוידוי שאם התוודה מיושב יצא.
וראה עוד בדין הוידוי לרבי' יוסף זצ"ל ב"ויצבור יוסף בר" בפרק הנ"ל סימן ג' והזכיר עוד בשם המג"א ובה"ט בשם השל"ה ומשנ"ב שם, שכמו ששוחים במודים, בתפילת שמונה עשרה, כך צריך לשחות בוידוי. וע"ע שם בזה.
ובסימן י' העלה עוד הרב זצ"ל דברים בזה וזכר לדברי רבי' יעב"ץ זצ"ל בסדורו "בית יעקב" (בדיני וידוי סי' ב' וסי' ה') דלאחר שגמר הש"ץ חזרת העמידה תאמר הוידוי וכו', והיא מצות עשה להתוודות אחר שמו"ע וכו'. ואומרים אותו מעומד ובבכי ועל כל פנים בלב מר ושבור ובאנחה ושוחים עד שיתפקקו כל החוליות שבשדרה וכו', עכת"ד.
ועוד העלה שם לדברי רבי' אליעזר פאפו זצ"ל בספרו "פלא יועץ" (ערך וידוי) ותורף דבריו הוא – וידוי צריך להזהר בו מדי אומרו אותו, שלא יגרע אפי' פעם אחת לאמרו בהכנעה רבה ובכפיפת ראש ובקול בוכים ובדמע לב, על מנת שלא לשוב לכסלה וכו'. והוא אחד מהדברים שנודעה בהם אהבת ה' שרצה לזכות את ישראל, שבשביל שמתוודה את אשר חטא מקיים מצוה דאורייתא ונוטל שכר טוב, אין חיך מתוק מזה, עכ"ל.
ומעתה, אחר כתבנו כל זה, מבואר בפשיטות שמצות ה"וידוי" לאומרה מעומד ובהכנעה וכפיפת ראש. וידוע כדלעיל, שעמידה הנצרכת בקיום המצוות שמעומד, כגון קריאה בתורה, ספירת העומר, תקיעת שופר, נטילת לולב ועוד, היא עמידה איתנה, בלא להיסמך על חפץ כלשהו, כדוגמת כסא, שולחן, סטנדר וכדו', משום שהסמיכה הינה כישיבה וממילא, לכתחילה ודאי שלא יוצא י"ח כשמקיים מצוות אלו מיושב ורק בדיעבד יצא.
וע"כ צריך לשים לב לכך, משום שלצערנו רואים אנו, שיש בני אדם, כשאומרים הוידוי נשענים ע"ג השולחנות או דברים אחרים וזאת בכדי לומר את הוידוי בכפיפת ראש, אבל לצערינו יוצא שכרו בהפסדו, דמצות הוידוי הינה מעומד ועניין השחיה וכפיפת הראש, הוא בכדי לסייע לאדם להיות בהכנעת הלב, בבחינת "אחר הפעולות נמשכות הלבבות".
ולענ"ד יש לעורר הציבור הקדוש וליידעם על כך, שהעמידה בוידוי תהא בלי להיסמך על שולחן או כסא ורק בזקן או חלוש, ניתן להקל מכורח המציאות, אבל לאדם בריא ב"ה, צריך שיעמוד ויכוף ראשו וגופו ג"כ, בלא להישען כלל.
והשי"ת ישעה לתפילותינו ויקבל ברצון תחנונינו. וגאולת עולמים מהרה יגאלנו, "וצום הרביעי וצום החמישי וגו' יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה" וגו' אכי"ר.
כתיבת תגובה