בענין גלילת ספר תורה בזמן ההפטרה, ומקום אמירת "מה רב טובך".
בקהילות תימן קימים שני מנהגים לגבי זמן אמירת "מה רב טובך" בסוף קריאת התורה בשבת, וזמן תחילת ההפטרה.
מנהג רוב הקהילות, שלאחר שהמפטיר גומר את הקריאה, מכסים את ספר התורה במטפחת, ואז מתחיל הקורא את ברכות ההפטרה, ולאחר הפסוק הראשון בהפטרה ממשיכים לגמור את גלילת ספר התורה. את אמירת ה"מה רב טובך" מתחילים לאחר סיום ההפטרה. מנהג נוסף הוא, שלאחר שמסיים המפטיר את ברכות התורה, אומרים הגולל והקהל "מה רב טובך" ולאחר מכן מתחיל העולה את ההפטרה וברכותיה. במאמר זה נביא את המקורות למנהגים אלו, ואת הבעיות ההלכתיות הקיימות בהם, וכיצד ראוי לנהוג למעשה.
איסור הגלילה בזמן ההפטרה וברכותיה
בגמרא {סוטה ל"ט ע"ב} מובא דין, שאינו ידוע לרבים: "ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי, אין המפטיר רשאי להפטיר בנביא עד שיגלל ספר תורה". ופרש"י: עד שתגלל ס"ת- במטפחותיו, כדי שלא יהו הגוללים טרודים מלשמוע ההפטרה מפי המפטיר".
וכן נפסק בשלחן ערוך {או"ח סי' קמ"ז ס"ז}: "אין המפטיר מתחיל עד שיגמרו לגלול הס"ת, כדי שלא יהא הגולל טרוד ויוכל לשמוע ההפטרה". וכן פסק הרמב"ם בפי"ב מהל' תפילה הלכה י"ג.
בגמרא ובהלכה דין זה מבואר כאיסור פשוט וברור, אפילו אם הקהל יושבים ודוממים, ולמרות שבהשקפה ראשונה הגולל סובר שהוא יכול להקשיב לברכה ולגלול יחד, מכל מקום עלינו לקבל את דברי הגמרא וההלכה כפשוטם, שיש איסור לגלול ולהקשיב.
מכיון שמלשון רשי והשו"ע, מבואר שצריך שיתרכז הגולל וישמע גם את ברכת המפטיר וגם את ההפטרה במלואה, עלינו להתעורר ולשאול, כיצד נהגו אבותינו להקל לכאורה באיסור פשוט, כאשר היו גוללים בזמן שאומר המפטיר את ההפטרה?
{אגב- במאמר מוסגר ראוי לציין כאן, כי מדין זה מבואר כמה גדלה מעלתה של ההפטרה, עד שחכמים עשו דין מיוחד שהגולל לא יטרד מלשומעה כולה. וכמה יש להתאונן ולמחות על מנהג קצת מעמי הארץ באיזהו מקומן, שחושבים כי בעת שהגיע זמן ההפטרה זהו "זמן ההפסקה", ויוצאים מבית הכנסת לשוח שיחה בטלה, ובמעשיהם הם ממש מבזים את ההפטרה, ואיסור גמור בידם, וראוי לבטל מנהג זה מיסודו, אך בדרכי נועם}.
אמנם, מצאנו כמה דעות בראשונים ובפוסקים, הסוברים כי בדין זה ניתן לסמוך ולעשות את תחילת הגלילה קודם שיתחיל המפטיר את ההפטרה וברכותיה, ואם עשה כן יכול להמשיך אח"כ את הגלילה אף בעוד קורא המפטיר את ההפטרה.
וכ"כ המאירי {בחידושיו למגילה כ"ה ע"ב}: "אין המפטיר רשאי להתחיל בהפטרה עד שיגלגל הספר, ופירשו עד שיתחילו לגוללו, ויש מפרשים עד שיסגר כדי לגוללו" עכ"ל. וכ"כ המחזור ויטרי {סי' קכ"ו}: "והאידנא נהוג עלמא מכי התחיל לגוללו, דלאו דווקא שיגלל קאמר, אלא מכי התחיל כמאן דגליל דמי". וכ"כ הפמ"ג {בא"א קמ"ז סק"י} דהעולם לא נוהגין כהשו"ע וסמכי על תחילת הגלילה.
ובשו"ת כנסת הגדולה {לגר"ח בנבנישתי סי' ב'} ביאר את טעם מחלוקתם, שהסוברים שאין להתחיל עד שגומרים את כל הגלילה, סוברים שטעם הדין הוא כדי שיתן הגולל אל לבו לשמוע ברכת המפטיר וקריאתו, וכל שלא נגמרה הגלילה חשש זה קיים, וכמו שמפורש הדבר בלשון רש"י והשו"ע, אך הסוברים דסגי בתחילת הגלילה, ס"ל שטעם הדין שלא יתחיל עד שיגלול, הוא משום בזיון הס"ת, שמתחילים לקרוא בנביא קודם שגללו הספר, ונראה כאילו אין הפרש חשיבות בין התורה לנביאים. לטעם זה, כל שהתחילו לגלול, ניכר הדבר שיש הפרש בין התורה לנביאים, שהרי התחילו לגוללו.
נמצינו למדים, כי האומרים "מה רב טובך" קודם ההפטרה, ובכך גומרים את כל גלילת הס"ת קודם ההפטרה, מקיימים את ההלכה על פי דברי רש"י והשו"ע, ואלה שאינם עושים כן יצטרכו להסמך על הפוסקים המתירים את תחילת הגלילה קודם ההפטרה.
מקום אמירת מה רב טובך
יש לברר, מה טעם נוהגים בקהילותינו לומר את פסוקי "מה רב טובך וגו' לך ה' הגדולה וגו', בעת גלילת ספר התורה או אח"כ, האם קשורים פסוקים אלו לספר תורה שקראנו בו, או שהם מעצם סדר התפילה. ובפרט, שלא מצאנו עדות אחרות הנוהגות כן.
ומצאנו מקור נפלא למנהגינו, בספרו של אחד מגדולי הראשונים והפוסקים לא נודע שם כבודו, הלא הוא רבינו בעל הכלבו, שכתב בענין זה וזה לשונו: "ונהגו שיאמר הגולל בעת הגלילה "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד" וכל הפרק עד ומהללים לשם תפארתך. והטעם: לפי שבכל פסוק מהן מצינו מלבוש במקום אחד, ואומר אותה כשהוא מלביש הספר" עכ"ל.
מדברי רבינו הכלבו למדנו, כי פסוקי לך ה' הגדולה, אינם מסדר התפילה, ואינם שייכים למוסף וכדו', והוכחה לכך שהרי אף בתפילת מנחת שבת אומרים בפסוקים אלו, הרי שיש בהם את הקשר לספר תורה, ועתה ביאר לנו הכלבו כיצד הם קשורים לס"ת, והוא כי פסוקים אלו הם "פסוקי גלילת הס"ת", והטעם שנבחרו פסוקים אלו דווקא, לפי שבתנ"ך מוזכרים מידות אלו שבפסוק חל ה' הגדולה וגו' בהקשר ללשון מלבוש, לכן אנו אומרים אותם בהקשר להלבשת ספר התורה.
והאמת שלא ראיתי מי שיצא לבאר ולציין את הקשר המידות המוזכרות בפסוקים אלו לענין ההלבשה, לכן ראיתי צורך להביא מה שעלה במצודתי, את הזכרת לשון המלבוש במידות אלו בפסוקי התנ"ך[1]:
גדולה– ה' אלוהי גדלת מאוד הוד והדר לבשת" {תהילים ק"ד, א'}, וכן: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות וכו' ועטרת זהב גדולה" {אסתר, ח', ט"ו}
גבורה– התתן לסוס גבורה התלביש צוארו רעמה" {איוב ל"ט, י"ט}.
תפארת– "עורי עורי לבשי עוזך ציון, לבשי בגדי תפארתך" {ישעיה, נ"ב, א'}.
נצח– "ויז נצחם על בגדי וכל מלבושיהם אגאלתי" {ישעיה ס"ג, ג'}.
הוד– "והוד והדר תלבש" {איוב מ, י'}.
כי כל בשמים– "אלביש שמים קדרות" {ישעיה נ', ג'}.
ובארץ– "תהום כלבוש כסיתו" {תהילים ק"ד, ו'}.
לך ה' הממלכה– "יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך" {אסתר ו', ח'}.
והעושר– "כי הלבישני בגדי ישע מעיל צדקה יעטני" {ישעיה ס"א י'}.
"והכבוד"- "כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה" {תהילים מ"ה, י"ד}.
"ובידך כח"- "ברב כח יתחפש לבושי כפי כתנתי יאזרני" {איוב ל' י"ח}.
לאחר שנתבאר כי פסוקי מה רב טובך ולך ה' הגדולה הם פסוקי הלבשת הס"ת, ישנה מכאן ראיה גדולה לשיטת הסוברים לומר בעת גלילת הס"ת פסוקים אלו, ולא לחוש להפסק, ואדרבה, פסוקים אלו שייכים ומכוננים לענין, ולא נתקנו אלא לאומרם בעת הגלילה והלבשת הספר והעמדתו. ואילו נבוא לאומרם אחר ההפטרה בעוד שהספר כבר מלובש, אין לכאורה טעם ושייכות לאמירתם.
ומכאן ניתן לברר עוד נקודה חשובה במנהג, והיא בעת סיום קריאת התורה במנחת שבת, שיש שקנו את העליות ורוצים לומר להם "מי שברך", ומאידך צריך לומר גם "מה רב טובך" וכו', שאז יש להקפיד לומר פסוקים אלו דווקא בעת גלילת והלבשת ספר התורה, ולא לומר את המי שברך תוך כדי הגלילה, ואח"כ לומר פסוקים אלו בעוד שהס"ת לבוש וסגור. והרוצים לומר ה"מי שברך" על הס"ת דווקא, יאמרוהו כשהוא מכוסה, ואח"כ יגללוהו בפסוקיו, או יברכום לאחר מכן כשהס"ת לבוש וסגור.
דברי מהרי"ץ בנידון
אלא שמצאנו גאון עזינו מהרי"ץ, שלמרות שהביא בספרו {עץ חיים דף קל"ט ע"א} הלכה פסוקה זו, שלא יגללו הספר בעת ברכות המפטיר, ולא כתב שנהגו לסמוך על "תחילת הגלילה", כתב בחריפות שלא לומר בעת הגלילה את פסוקי ה"מה רב טובך" מטעם "הפסק", וז"ל: ומכאן תבין דלאו שפיר עבדי אותם קצת שאחר גמר קריאת המפטיר בס"ת אומרים הציבור מה רב טובך וכו', דודאי הוי הפסק".
{האמת, שלפי היוצא מדברי מהרי"ץ, אם באמת נחבר את כל דבריו, יוצא שצריך להקפיד שלא לגלול כלל בעת הברכה וההפטרה, וגם לא לומר אז כלום, וא"כ יצטרכו לגמור כל גלילת הס"ת כולה קודם ברכת ההפטרה וכל הקהל יושב ושותק, ולא ראיתי מי שכתב כן או מי שנוהג כן בימינו}.
אם כל רצונינו לנסות להעמיד את דבריו של גאון עוזינו מהרי"ץ, ולמרות שישבנו על הדברים בחבורה, לא הצלחנו וגם לא מצאנו מי שהצליח לפענח את דברי קדשו, כאשר ישנם כמה קושיות על דבריו שאין עליהם תשובה:
א. דין "הפסק" זה, בין המפטיר להפטרה, לא מצאנו זכרו לא בראשונים ולא באחרונים, ומהיכן לקחו מהרי"ץ?
ב. מכל התכאליל מפורש, שמעולם לא נהגו לחוש להפסק, {כמובא לעיל} ואדרבה, עשו הפסק עצום בין המפטיר להפטרה, ובחלקם מובא שאפילו החזירו את הספר להיכל וסגרוהו, ונמצאו דברי מהרי"ץ נגד מנהג תימן הקדום לכאורה?
ג. כאן לא מדובר בהפסק בדיבור של חול, אלא באמירת פסוקים, וכבר מצאנו שכתב מהרי"ץ בעצמו[2] שפסוקים אינם הפסק, כל שכן פסוקים אלו שהם פסוקי הלבשת ספר התורה, ומה טעם יחשבו להפסק.
המנהג בימינו
המנהג הקדום לפי הנראה מכל התכאליל, היה לעשות הפסק גדול בין המפטיר לקריאת התורה. בתכלאל קדמוניות {עמ' י"ט} מובא: "וכשמשלימין לקרוא בס"ת מחזירין אותו למקומו ואמר קדיש, ואח"כ מתחיל המפטיר בנביא". וכ"כ בתכלאל משתא- שבזי {עמ' ע"ד- ע"ו} בפירוט יתר, שלאחר שמשלימין, גוללין ס"ת ואומרים: ברוך ה' אשר נתן מנוחה וכו', ימלוך ה' וגו', מזמור לדוד וכו' ומכניסים הספר ואומר קדיש, ויושבין הקהל ועומד המפטיר בנביא וכו'. כמו"כ שמעתי מפי מו"ר הגר"י רצאבי שליט"א שכ"ה כמעט בכל התכאליל שעיין בהם. {בשו"ת אדני פז ח"ב סי' כ"ב הביא שבתכלאל שהיה אצל הגר"ד חגבי זצ"ל מובא לומר מה רב טובך בין המפטיר להפטרה}.
בימינו רוב הקהילות נוהגות שבעת הברכה על ההפטרה יכסו את הס"ת במטפחת, ורק לאחר שמתחיל בהפטרה, עומדין וגוללין הספר. {ונראה שנשתנה המנהג עפי"ד מהרי"ץ}.
אלא, שלכאורה עדין אין מנהג זה יוצא את ידי ההלכה כתקנה. שלא מבעיא לדברי רש"י השו"ע ומהרי"ץ בעצמו, שכתבו שיש לגמור את כל הגלילה קודם תחילת ההפטרה, אלא אפילו לאותם ראשונים ופוסקים, המצריכים שלכל הפחות תיעשה אז רק תחילת הגלילה, כיסוי הס"ת במטפחת לכאורה אינו עונה על הגדר של "תחילת הגלילה". שהרי בקהילותינו גלילת הספר, הינה גלילתו על מקום התפר, כיסויו במטפחותיו, והעמדתו וסגירתו. כיסוי לבד במטפחת, לא מהווה שום תהליך של "תחילת" הגלילה" שאותו ממשיכים אח"כ, ואדרבה, לאחר שמתחיל המפטיר בהפטרה, סותרים את פעולת הכיסוי, ואז גוללים את הספר כראוי למקום התפר וכו'. ונמצינו עומדים ושואלים, א"כ עד מה נסמך מנהג העולם?
אכן, כבר ישב הגר"ע בסיס שליט"א {באדני פז הנ"ל} מנהג זה, וכתב שהוא עפ"י חידושו של הפרישה {קמ"ז סק"ו} בדין זה, שנקט טעם חדש שאינו מופיע בדברי הראשונים, והוא, שהטעם שצריך הפרש בין הס"ת להפטרה, הוא "משום שלא יסברו העם שההפטרה כתובה בספר תורה". לפי טעם זה, אם אכן רק "מכסים" את הס"ת, באמת לא יסברו העם שההפטרה כתובה שם.
אמנם, טעם זה של הפרישה, מחודש הוא, ולא מצאנו לא חבר בראשונים, וכ"ש שאין זה כדעת השו"ע שסבר כרש"י דהטעם הוא משום טרדת הגולל. לא זו אף זו, שבספר שמן המאור {על השו"ע, לגר"מ שלזינגר, פראג תקע"ו}, הקשה ע"ד הפרישה הנ"ל קושיות עצומות בזה"ל: "אני תמה עליו היאך עלה על דעתו להמציא טעם חדש מלבו, הא אנן קי"ל כר' יהודה במגילה דף ל"ב דלא חיישינן שיאמרו ברכות כתובות בתורה, ועיין מ"א קמ"ה סק"ב דדוקא בתרגום יש לחוש כן שהוא פי' התורה, משא"כ בברכות, ומכל שכן בהפטרה דאין לחוש, וגם בגמ' סוטה איתא וכו' עד שיגלול ס"ת, משמע שמביאים ספר נביאים לפניו והיאך יאמרו שהפטרה כתובה בתורה" עכ"ל.
מכל זה נראה לענ"ד, שאין ראוי לסמוך על דברי הפרישה לבד, לעבור על דין מפורש בגמרא ברמב"ם ובשו"ע, ולכן ברוב הקהילות, שאינם אומרים מה רב טובך וגומרים הגלילה קודם ההפטרה, עליהם להקפיד לעשות לכל הפחות את תחילת הגלילה כראוי, ולא להסתפק רק בכיסוי הספר, אלא שלפני תחילת המפטיר את ברכת ההפטרה יכוונו את הספר ויריעותיו שיעמדו כנגד התפר, ואז יכסוהו, ולאחר שיתחיל את ההפטרה הרי שהספר כבר עומד ומוכן על מקומו, ונמצא שבאמת נעשית תחילת הגלילה כדין, ואז ניתן לסמוך על הפוסקים המתירים שכל שנעשית תחילת הגלילה ניתן להמשיכה בזמן ההפטרה.
היוצא מכל האמור לעיל:
קהילות שנהגו לומר "מה רב טובך" וגומרות לגלול את הס"ת קודם תחילת ההפטרה, כדין עושים, ולא ישנו ממנהגם.
בשאר הקהילות שנוהגים רק לכסות הספר בין המפטיר להפטרה, ראוי ללמדם שיקפידו לכה"פ לכוין את יריעות הספר על התפר {כדי לצאת את ההלכה שצריך לפחות תחילת גלילה אז}, ורק אח"כ יכסוהו ויתחיל המפטיר בברכות ההפטרה.
במנחת שבת, יש לומר את פסוקי ה"מה רב טובך" תוך כדי גלילת הספר, כיון שהם פסוקי גלילת והלבשת הספר, ולא לאומרם אחר העמדתו.
בזמן ההפטרה על הקהל להקשיב לברכות המפטיר ולקריאתו, וח"ו לעשות הפסקה ולצאת בזמן ההפטרה מבית הכנסת, שעון פלילי הוא וראוי לבטלו.
[1] אפשר להשתמש בזה בדברים אלו כבחינה לבדיקת הבקיאות בפסוקי התנ"ך בקבוצות של צעירים או מבוגרים, דבר היכול לחבב את התנ"ך על הציבור.
[2] בעץ חיים תפילת שמיני עצרת דף פ"ד ע"א: "אבל פיוט או מזמור לא הוי הפסק, דלא הוי סלוק וסיום כמו קדיש".
כתיבת תגובה