אין לשון בעולם, שלא צרה מטבעות של ברכה לדובריה. לא יצאה מכלל זה הלשון העברית לתקופותיה- מקרא, ספרות חכמים, ספרות ימי הביניים וספרות חדשה- שבאוצרה מתגלגלות ברכות, ולהבדיל קללות, והן עדות ללשון חיה בפי הבריות.
הגלות שנגזרה על ישראל בבית שני פיזרה את העם בין אומות העולם וסיגלה לשונות העמים בפיהם, בצד לשונם העברית, ששימשה אותם במעגלות הקודש של תורה ותפילה. חותם זה של עברית ולועזית טבוע גם על מטבעות הברכה. יש קהילות שהקפידו שבהווי הלאומי, של שבתות וחגים, יהיו הברכות בלשונם שלהם, ויש שעיצבו אותם בלשון לעז השגורה בפיהם.
עם קיבוץ גלויות ותחיית העברית בארץ ישראל, המשיכו בני הקהילות לדוש בברכות השגורות בפיהם מדורי דורות. אילו זכינו היו אנשי לשון בוררים מלשונות הדיבור של קהילות ישראל, ומן הספרות העברית לתקופותיה, את הטוב והיפה שבברכות ולהסדירן לשימוש העם. משלא זכינו ננסה לגלגל במצוי וברצוי במקצת ברכות, אולי יאיר המזל ומשהו מהן ייקלט בדיבור החי.
לשבעה ולרוויה
ברכת 'בתיאבון' שמברכים בה סועד בסעודתו, לא תמיד היא קולעת. יש אדם שתאבונו מרובה וסעודתו מועטה, ויוצא שה'בתיאבון' קללה היא לגביו. עדיפה עליה, 'לשבעה'- לאכילה, 'לרוויה' – לשתייה. וכך הוא נוסח המקרא. לברכה- ואכלתם לחמכם לשובע' (ויקרא כו ה), לקללה- 'ואכלתם ולא תשבעו' (שם, כו כו), 'אתה תאכל ולא תשבע (מיכה ו יד). כתחליף יכולות לשמש 'ימתק יערב, יבסם'. בני תימן, יוצא שגאדרה, נוהגים לברך 'תשבע ותותר'. והוא על דרך מה שנאמר על רות 'ותאכל ותשבע ותותר' (רות ב יד).
יומך ברוך!
הברכות לחול היו ד כה מחולקות לפי זמני היממה: 'בוקר טוב, ערב טוב ולילה טוב'. לשונות אלו כשירות הן, לפי שהן מעוצבות בהשפעת: 'צפרך טב, רמשך טב' הארמיות. לאחרונה הונהגו ברכות ליום כולו ולצהרי-היום. והבריות אומרים: 'יום טוב' ו'צהרים טובים'. אוזנו של יהודי שומר מצווה סולדת מברכת 'יום טוב', שכן מטבע זה אמור על ימים טובים שבחגים, ואין לערבב חול בקודש. ברכה ליום כולו נהוגה בשפות אחרות. דרך משל בערבית 'נהארך סעיד' (=יומך מאושר או מבורך). ובעקבותיה אפשר לומר בעברית 'יומך ברוך' או 'יבורך יומך', במקום הברכה הנלעגת 'שיהיה לך יום טוב'.
בפי בני תימן נתייחדה ללילה ברכה המיוסדת על המקרא, ובכך היא מפיגה את החדגוניות של 'טוב' החוזרת בברכות היום. לשונה הוא 'תלין בטוב' המיוסדת על תהלים כה יג. והמענה: 'תקיץ בישועה ורחמים'.
שבת טוב ומבורך
כנגד ברכת השבת המסורתית 'שבת שלום' מהלכת בפי דוברי יידיש 'גיט שאבאס' (=שבת טוב). ברכה מעין זו נהוגה בקרב יהודי תימן בסעודת שחרית של שבת. כשהסועדים גומעין כוסית של יי"ש מחליפים הם ברכות ביניהם. השותה מפטיר 'שבת טוב ומבורך!' והמסובין עונין כנגדו: 'עליך ועל כל ישראל'.
המלה 'טוב' מגלמת בתוכה לא בלבד משמעות של טוב, בניגוד לרע, אלא גם משמעות של שמחה. כך הוא לשון המקרא 'לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך' (קהלת ט ז). 'בלב טוב' מקביל ל'בשמחה'. וכן 'וטוב לב משתה תמיד' (משלי טו טו) שעניינו: מי שחונן בלב שמח מבלה כל עתותיו בבתי משתאות. על פי זה יתפרש/ גם 'משתה ויום טוב' (אסתר יז, ט יט). ובעקבותיו 'ימים טובים' בלשון חכמים. מאמר התלמוד 'לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ויום הכיפורים' (תענית לא א) לא יובן אלא כ'ימים שמחים'. ויעיד עליו המשך המאמר 'שבהם יוצאות בנות ישראל במחולות' (שם).
חג שמח
ברכת 'חג שמח' למועדים ולרגלים כשירה מבחינה לשונית. שורשה בתורה 'ושמחת בחגיך' (דברים טז יד). ואע"פ שהברכה חוזרת לחג הסוכות, מכל מקום 'חגים', בלשון רבים, מוסב על שלושה רגלים, והוא מקביל ל'מועדים'. ובתפילת העמידה לשלושה רגלים אנו אומרים 'מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון'. ואע"פ שהשמחה בחג היא לאדם ולא לחג, הכשירה הלשון ניסוח כגון זה, שכן בתלמוד אנו קוראים 'מפני מה מועדים שבבל שמחים' (שבת קמה ב). ברכה קצרצרה זו עדיפה על מטבעות התפילה 'מועדים לשמחה' 'חגים וזמנים לששון' מחמת אריכותן.
תנוחמו
כלל גדול בברכות הוא הקיצור. הבריות אינם מחבבים ברכות ארוכות. בניחום אבלים מקובלת בפי בני אשכנז: 'המקום ינחם אתכם בתוך אבלי ציון וירושלים'. ברכתם של בני תימן קצרה יותר: 'תנוחמו מן השמים'. עיון במקורות מחזק נוסח האחרונים. במקרא 'ובירושלים תנוחמו' (ישעיה סו יג). במעשה ר' עקיבא וחבריו –'אמרו לו: נחמתנו, תתנחם ברגלי מבשר' (איכה רבתי ה יט). כהן גדול אבל עונה למנחמיו: 'תתברכו מן השמים'. וכשהוא מנחם אחרים אומר: 'תנוחמו' (רמב"ם הלכות אבל ז ו). לפי זה רשאים בני תימן לקצר ולהסתפק בתיבה אחת: 'תנוחמו'.
מרפא
למתעטש נוהגים לומר 'אסותא' (=מרפא בארמית) או 'מרפא' בעברית. מטבע שלישי-'חיים טובים' מובאת במדרש ילמדנו ושורשה בדרש 'עד ימי יעקב אדם עוטש ומת' (מלון בן יהודה עמ' 4431). 'מרפא' יפה לשמש בימינו לחולה הנוטל תרופא.
יישר כוח
בלוחות שניים אומר הקב"ה למשה 'וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת' (שמות לד א). 'אשר שברת' נדרש בתלמוד: יישר כחך ששיברת (שבת פז א, יבמות סב א, מנחות צט ב). נוסח אחר הוא: אישר (מדרש הגדול, מהדרות מרגליות, שמות עמ' תש"ז שו' 1-4). ברי שנוסח 'אישר' הוא עיקר לפי שהוא קרוב בהגייתו ל'אשר' יותר מ"יישר'. מסייע לכך גם פירוש רש"י במסכת שבת (פז א): 'אישור שאישרו על שבירתן'. הברכה מקובלת גם ב'יישר' סתם (ברכות מב ב, סנהדרין ק א). ביטוי מקביל ל'יישר כחך' הוא 'יישר חילך' והוא מקרא ותרגומו (ראה תרגום אונקלוס לדברים ח יז-יח).
בחיי המעשה נקלטה הצורה 'יישר כוח', והיא אמורה כנגד מי שעשה מעשה טוב או שהשמיע טעם של תורה, או שירד לפני התיבה. בחירה זו קולעת, שכן היא תואמת ללוחות שמצד אחד יסודות התורה כתובים בהם, ומצד אחר היו כבדים במשקלם (לפי ירושלמי תענית ד היו משאוי של ארבעים סאה) ומשה רבינו היה זקוק לכוח פיזי כדי לשברם. וכידוע התורה מתשת כוחו של אדם והעוסק בה צריך חיזוק. ואגב יש להעיר ש'אישר' משמשת גם ברכה לעושה במלאכה (שוחר טוב, מזמור קכט סי' ב). מתמיה הדבר שלא נוצל המטבע 'חילך לאוריתא' (בבא מציעא פד א) בעולמם של אנשי התורה והישיבות. במשכנות תימן מהלכות שתי ברכות המבטאות את עצם המעשה. למשמיע דברי תורה אומרים 'לחיי' (=לחיים) לפי שהתורה נותנת חיים לעוסקים בה, או 'שפתים ישק' (משלי כד כו), ולמתפלל-'תיעתר בתפילה'.
אילו באנו לסיים סעיף זה בסגנונו של ב. היינו אומרים: תחזקנה ידי כל אחינו העמלים בתורה והוגים בתפילה.
כתיבת תגובה