גדול שמושה יותר מלימודה
מעשה בקבוצת תלמידים מבני הכפרים שבסביבות העיר ד'מאר, שבאו להבחן ולקבל הרשאה לשחיטה מבית הדין בצנעא. אב בית הדין באותה תקופה היה הרב הגדול רבי יחיא יצחק הלוי זצ"ל. התלמידים נבחנו לפני חברי בית הדין, כשהבוחן הוא אב בית הדין. הרב החל לשאול כל תלמיד בתורו, שאלות עיוניות בהלכות שחיטה. כל התלמידים ענו תשובות כהלכה, מלבד תלמיד אחד שלא ענה היטב וברהיטות.
לאחר מכן עברו לשלב המעשי. הרב יחיא יצחק לקח סכין ופגמה, ומסרה לתלמידים שהצליחו במבחן, כדי שיבדקוה. הם בדקוה, ואמרו שאיננה פגומה. הרב לקח את הסכין, והראה אותה לחברי בית הדין. כעת מסר הרב את הסכין לתלמיד שלא ענה היטב על כל השאלות. התלמיד בדק את הסכין, ואמר לנכון, שהיא פגומה. הרב ציוה עליו "להעמיד" את הסכין, והתלמיד תיקן היטב את הפגימה.
פגם הרב שנית את הסכין, ומסרה לאותם התלמידים, וגם הפעם אמרו שאיננה פגומה. חזר הרב ומסר את הסכין לתלמיד שלא ענה היטב, והתלמיד אמר שהיא פגומה, ושוב תיקן אותה היטב.
מיד כתב הרב הרשאה לשחיטה לתלמיד שלא ענה היטב על כל השאלות, אך היה יודע להרגיש בפגימות ולתקנן, ולשאר התלמידים לא נתן.
התלמידים לא עצרו ברוחם ושאלו את הרב: "מדוע הרב נותן לו הרשאה ולנו לא, הרי הוא לא ענה היטב על כל השאלות?" אמר להם הרב: "לא שוחטים בספר אלא בסכין". כלומר עיקר אומנות השחיטה היא הרגשת הפגימות ותיקונן. שוחט שאינו מרגיש בפגימות, מה תועיל לו ידיעת ההלכות? אבל שוחט שאינו יודע את כל פרטי ההלכות, אם יודע הוא את עיקריהן, די בזה כדי לתת לו הרשאה, ובלבד שברור הדבר שאם יתעורר ספק הוא ילך לשאול לחכם
הכא מיירי שיודע עיקרי הלכות שחיטה, וגם מרגיש בפגימה, רק שאין בו ידיעה בפלפולים ודיוקים קלים. ולכן הורה רבינו יחיא שהוא עדיף מחבריו, שעם כל ידיעתם בהלכה אינם כְּשִׁירִים לשחוט, כי מה תועיל ידיעתם אם בבואם לידי מעשה אינם מרגישים בפגימה. וביורה דעה סי' א' סעיף ב' נפסק בהדיא: אין צריך שידע כל חילוקי הדינים, אלא אם אומר על דבר זה הייתי מסתפק ושואל, קרינן ביה שפיר יודע. עד שיאמר על האסור מותר. וראה עוד בזבח תודה שם ס"ק כ"א. הרב יואב פנחס הלוי.
הרב גלעד צדוק, זכרון תימן עמ' פ"ז
כתיבת תגובה